למה חרדים לא מתגייסים לצבא? מכתב אישי לציבור הדתי-לאומי • דעה

המסמך שלפניכם הוא מאמר רעיוני, נוקב ומפורט, הבוחן את אחת הסוגיות הטעונות ביותר בשיח הישראלי: גיוס בני הישיבות החרדים לצה"ל.

מתוך השקפה חרדית מובהקת, משרטט הכותב את פערי התודעה, ההשקפה והזהות בין הציבור החרדי לבין הציבור הכללי - חילוני ודתי-לאומי כאחד. המאמר מציג את ההתנגדות החרדית לגיוס לא כמרד אזרחי, אלא כבחירה אידיאולוגית-אמונית המבוססת על הבנה עמוקה של תפקיד התורה והלומדים בה בקיומו של עם ישראל.

דרך טענות היסטוריות, חברתיות והלכתיות, נבנית תשתית להסבר עמדת העולם החרדי ומובעת ביקורת נרחבת על ניסיונות הכפייה וההשוואה מצד חלקים אחרים בחברה.

זהו טקסט המבקש לעורר הבנה, ולו מינימלית, לסוגיה שרבים מתווכחים עליה - אך מעטים באמת מקשיבים לה:

לכבוד גיסתי, אשת חיל רבת פעלים, מרת ____ תליט"א.
אשת חבר, לגיסי הרבני המהולל, רבי _______ שליט"א.

ראשית, קבלי התנצלותי על כך שמכתבי התעכב. העומס הוא רב, וזמני, מטבע הדברים, מוקדש לדברים היומיומיים שאני מחויב להם.

גבי הבקשה של חברתך מהקהילה החרדית-לאומית, בנושא התגייסות החרדים לצבא ההגנה לישראל, בימי שלום ובימי מלחמה:

בתקופה זו, כשמלחמה מתחוללת בארצנו, כשחיילינו מחרפים את נפשם ומסכנים את חייהם, וכשרבים וטובים מבני עמנו חיים בפחד מצמית וחרדה תמידית פן תבוא הודעת איוב רח"ל - לכאורה, לא זו העת לפתוח את הנושא הטעון והרגיש הזה, שמלווה אותנו מאז קום המדינה. הקשב לדיון מעין זה אף פעם לא היה משהו, בגלל האמוציות שהוא מעורר. קל וחומר בזמן מלחמה, שהרגש פעיל יותר - יש חשש סביר שהדברים לא יתקבלו על לבם.

מצד שני, אולי דווקא זה הזמן הנכון - בהינתן לנו הזדמנות לברר את הדברים ולהציגם. דווקא בשעת מלחמה, למרות גיוס המילואים, הפצועים והחללים, אנחנו מחזיקים בדעתנו זו, משום שאנחנו מאמינים באמת ובתמים במה שאנחנו זועקים שנים.
הרי לא יעלה על הדעת שאנחנו כאלו אכזריים שממציאים טיעונים מופשטים ולא הגיוניים, בזמן שאחינו נלחמים, מחרפים את נפשם ומסכנים את חייהם - גם עבורנו.

-

ברצוני להפנות אליה מספר שאלות, אולי מכוחן היא תתבונן במבט שונה מעט על ניסיונותינו הכושלים, בינתיים, לייצר שיח דיאלוגי בנושא, ולנסות להקשיב לתפיסת עולמנו - איך לשמור ולשאת את ה'נטל' כפי השקפת עולמנו, גם אם היא לא תסכים עם הדברים.
כל עוד אנחנו נקראים 'משתמטים', 'פרזיטים' ועוד שלל מחמאות - זה רק מוכיח שאין ניסיון ורצון לשמוע, ואין רציונליות בדיון.

האם זה נראה נורמלי שציבור המונה בערך כמיליון נפשות בלע"ר (בארץ ישראל בלבד), ומודע לכך שמסתכלים עליו, בודקים ובוחנים אותו על פי אמות מידה תורניות, ומצפים ממנו להתנהגות על פי ספר הספרים - יחליט כולו (ספרדים, ליטאים, חסידים) להיות אנטי-מוסרי כל כך, מתוך פרזיטיות קולקטיבית?! מה גם שהם יודעים היטב כמה התנהגות זו פוגעת אנושות בתדמיתם בחברה הכללית - וזה גובל בחילול ה'.
 

כידוע לכולם, בקהילה החרדית קיימים אנשים גדולים בתורה ויראת שמים, מדקדקים בהלכה ומקפידים על קוצו של יו"ד, אנשי הגות ומוסר, צדיקים חסידים ומקובלים, אשר לפתחם משחרים יהודים רבים לברכה ולעצה, דתיים ושאינם, המכירים ומוקירים בערכם הרב ובצדקותם הגדולה. והנה, אותם רבנים ומנהיגים מורים לקהל עדתם לשלוח את בניהם לישיבות ולא לצה"ל. האם זה הגיוני שאותם גדולי רוח יורו לתלמידיהם, בנושא כה רגיש, לנהוג בכזו אטימות וחוסר ערבות כלפי שאר החברה היהודית במדינת ישראל?!
הלא הם מתהדרים בהגדרתם כ'שומרי מצוות', ופתאום הרבי מלובביץ' זצ"ל שכח את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך"?! האם רבי אריה לוין זצ"ל לא הכיר את הפסוק "לא תעמוד על דם רעך"?!

כל זאטוט במדינת ישראל שמע על ארגוני החסד שאנשים ממגזר זה מתחזקים - מערך ענק של פעולות סיוע, חסד ועזרה לכלל האוכלוסייה בישראל, חרדית כחילונית - וכשזה מגיע לנושא הגיוס, הם נאלמים דום. האם זה הגיוני?! האם הצבא אינו זקוק לעזרה?!

האם לא הזוי בעיניהם שקבוצה המתיימרת להקדיש את חייה לתורת ישראל - ותורה זו הנחילה לאנושות את אהבת הזולת עם דרישות גבוהות בתחום דיני בין אדם לחברו - וכשמגיעה שעת מבחן לקיים את צו התורה ולשרת את העם, הם משתמטים ללא כל סיבה מוצדקת, לכאורה?! הגיוני?!

האם הם חשבו פעם על כל אותם בעלי תשובה או דתיים לאומיים שהצטרפו לקהילה החרדית, והם חלק אינטגרלי מהחברה החרדית - רובם ככולם שירתו בצה"ל, וחלקם עדיין הולכים למילואים — ולמרות זאת, הם אינם מעוניינים שבניהם ילכו בדרכם זו. האם הם אינם מכירים בערך הגיוס?! ומה עם אותם חרדים צעירים שאינם לומדים בישיבה, והתחיילו, ולמרות זאת היו מעדיפים להישאר בישיבה - ובוודאי כך מאחלים ומייחלים שילדיהם יזכו להישאר בעולמה של תורה. מדוע?!

ומה הם יגידו על אותם אנשים נפלאים, כדוגמת הרב פירר ודומיו, שנותנים את כל כולם למען הפרט והכלל, ויודעים מהי ערבות הדדית, ובכל זאת מחנכים את צאצאיהם ללכת לישיבות ואפילו לא לשירות לאומי.

למה שלא יתעניינו אצל כל אותם חרדים - מתנדבי הצלה, זק"א, ידידים וכדו', הפזורים בכל מדינת ישראל, עובדים לפרנסתם, וכחלק משגרת יומם מתנדבים בהצלת חיים וגמילות חסדים - ובכל זאת, הם מעוניינים שאותם חובשי בית המדרש ימשיכו בלימודם ולא יסייעו להם בעבודת הקודש?! האם זה פייר?! למה שלא יישאו איתם בנטל בהתנדבות למען החברה ובהצלת חיים?!

כנראה שיש כאן אמת אחרת, שאינה מעניינת את הגורמים השולטים בתודעה ובסדר היום, הפועלים לפלג את העם ולזרוע שנאת אחים.

משמח לשמוע שלמרות כל האווירה הרעילה, עדיין ישנם אנשים כדוגמת ידידתך, שמבינים שיש כאן דיון אמיתי - מוסתר בכוונה תחילה מעיני הציבור - וכל הכבוד לה על הפנייה אלייך, ע"מ לשמוע ולהבין את הצד השני.

בפתח הדברים חשוב לציין שישנו הבדל גדול בין השיח בדיון זה מול הציבור הכללי, שתהומות מפרידים בין הצדדים - לבין השיח מול הדתיים הלאומיים, ובפרט מול התורניים לאומיים.

אמנם יש בינינו הבדלי שיטה, אבל לא הבדלי אורח חיים, וממילא הדיון הוא במסגרת תורנית–הלכתית, וזהו שיח של בית מדרש, על כל המשתמע מכך - לטוב ולמוטב...

כמו כן, כשאנחנו רואים את מסירות נפשם של הציבור הדתי-לאומי בהמוניו על ארץ ישראל - בין בהתיישבות ובין בלחימה - כשמתיהם מוטלים לפניהם, וכשהם מוכפשים ציבורית באופן ממסדי, ועדיין הם ממשיכים באמונה יוקדת בצדקת הדרך - השקפה המבוססת על הדת היהודית ועל תורת ישראל כפי שקיבלו מרבותיהם - זו מציאות המעוררת השראה בלבו של כל יהודי, וגורמת לטשטוש מסוים בקרב המחנה שלנו, בעיקר בקרב הצעירים, שהרגשות הלאומיים הטבעיים שלהם מתעוררים לחיים בעקבות מראות אלו.

כמובן שרגש האחווה היהודי עומד מעל כל מחיצה וחשבונות, הבדלי השקפות או שיטות. ליבנו ורגשותינו עם כאבם, ועם הקשיים בהם הם מתמודדים, אבל לא עם הלך מחשבותיהם ותפיסת עולמם. לכן, עלינו להיזהר מלערב רגשות והשתתפות בצער — מחויבות המציאות, שהם מינימום של אנושיות וערבות - עם השקפה בהירה וצלולה, שגם במבוך הימים הללו, אסור לה להיטשטש במאומה.

שורש הנושא מורכב מכמה סעיפים:

א') לימוד התורה כערך ביטחוני.

ב') ישיבות וכוללים כערך קיומי.

ג') היחס לחרדים שתורתם אינה אומנותם.

לומדי התורה:
פטור/דיחוי מגיוס שניתן ללומדי תורה בפועל - על פניו, אין בזה הבדל בין ההשקפה החרדית להשקפה הדתית-לאומית.
התורה היא תורה אחת לכולנו, וכמובן אנו מאמינים בני מאמינים שהיא תורת אמת, כולל פרשנות חז"ל. במקורות היהודיים, התלמודיים וההלכתיים — לימוד תורה נחשב כמגן לכל דבר ועניין. על כך אין חולק, ואכמ"ל.

פטור/דיחוי מגיוס שניתן ללומדי תורה בפועל, על פניו אין בזה הבדל בין ההשקפה החרדית להשקפה הדתית לאומית.

אי לכך, לומד תורה בפועל הרי הוא כאחד החיילים בחטיבות שאינן מתמרנות, אך חיוניות להצלחה בחזית לא פחות מהקרביים — ואולי אף יותר, כפי שכתב הראי"ה קוק זצ"ל במכתבו המפורסם, מובא באגרות הראי"ה חלק ג', אגרת תת"י:

ותלמיד חכם נקרא כל שתורתו אומנותו ועיקר עסק שלו הוא בדברי תורה...
והצלחת המדינה במלחמתה תלויה ע"י מה שנמצאים בה תלמידי חכמים העוסקים בתורה, שבזכותם המלחמה נוצחת, והם מועילים למדינה יותר מאנשי החייל הלוחמים.
וכל כך גבוהה היא בישראל תעודת לימוד התורה ללומדיה הקבועים, עד שעל פי המסורת התלמודית, היא לא תוכל להיות נדחית גם מפני צווי של כל מלך ושליט.
והכל סובב על היסוד הגדול הזה: שהצלחת המדינה וניצחון המלחמה עצמה - קשורה הרבה בעבודה הרוחנית, שהיחידים שבבני המדינה המיוחדים לעבודת שמים, ממשיכים את עבודתם הקדושה בתורה ובעבודת ה', הנחוצה להתקדם תמיד בדבר יום ביומו.
על כן תלמידי חכמים העוסקים בתורה הם הם מגינים על הארץ ועוזרים להצלחת הנשק הלאומי, לא פחות וגם יותר מכל החייל הלוחם...

לאור הדברים הללו, מגוחכת הטענה שגם לומדי התורה יצאו להילחם. זה כמו לבקש מטייס חיל האוויר, או חייל במודיעין, שיצא גם להסתכן, משום שבתפקידו אין סיכון, והוא צריך 'לשאת בנטל' הסכנה. ברור לכל בר דעת ששניהם נצרכים להצלחת המערכה, וישנה חלוקה מסודרת בתפקידים.

השינוי בתפיסה אצל חלק מהציבור הדתי-לאומי מבוסס על מאורעות מלחמת העצמאות.
באותם ימים היה הסדר עם הנהגת היישוב בארץ ישראל לפטור מגיוס את מי שתורתו אומנותו. אין ספק שמלחמת השחרור הייתה מלחמת מצווה וגם פיקוח נפש. היה חסר גדול בלוחמים. כל ילד שידע להחזיק נשק, וכל פליט שואה שירד מאוניה, מבלי שידע דבר וחצי דבר בלוחמה, נשלח לחזית.
ולמרות כל הנ"ל, רוב מניין ובניין של גדולי ופוסקי ישראל, ראשי הישיבות מכל החוגים והזרמים, פנו בפנייה לבני הישיבות — לא להתגייס, למרות מלחמת המצווה והסכנה שריחפה.

גדול תלמידיו של הראי"ה קוק זצ"ל, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, ראש ישיבת "מרכז הרב" באותה תקופה, פירסם מכתב בתאריך כ' ניסן תש"ח:

ובעבור זה הנני מוצא חובה קדושה בנפשי להודיע גלוי לכל אלה התלמידי חכמים, חובשי הישיבות הקדושות, המקדישים עצמם לתורה ועבודת ה', שהם הפלוגה של חיל ה', כדברי הרמב"ם סוף הלכות שמיטה ויובל.
החובה מוטלת עליהם להמשיך את לימודם, ולא יתבטלו מן התורה אף למלחמת מצווה זו.
וע"י זה אנו בטוחים וגם אנו יכולים להבטיח כי הצלחת חיילנו תהיה למעלה מדרך הטבע, ויקוים בהם "ורדפו מכם חמשה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו".
ולזאת דעתנו — דעת תורה — שכל בן ישיבה ידע את תפקידו הנאמן להיות מחיל ה', ואין עליו שום חובה להתייצב, להיפקד ולהירשם לשום עבודה של פלוגה אחרת.

הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, בנו של הראי"ה זצ"ל, יצא חוצץ נגד תלמידו הגדול של אביו. דעתו מובאת בהרחבה בקונטרס "למצוות הארץ - על דבר חובת ההתגייסות למשמר העם הישראלי". אך הוא היה דעת מיעוט.

וז"ל המודעה שפרסם כנגד:

הודעה גלויה למען האמת והתורה
ב"ה, כ"ה ניסן תש"ח
ראיתי כעת שנתפרסם בחוצות ירושלים קטע מתוך מכתב של אאמו"ר הרב זצ"ל, שכאילו הוא מסייע, חלילה, להשתמטות ממלוא החיוב של העמידה על נפשנו ועל נפש כל קהל ישראל.
והנני מחויב ומודיע בזה, למען אמיתה של תורה, כי המכתב הזה נכתב ממנו בחודש אדר שנת תרע"ז בלונדון, להשתדלות לשחרור תלמידי חכמים ממלחמת אנגליה ורוסיה וגרמניה וכו' - שלא היה בה שום עניין לחיוב הצלת נפשות בישראל ובארץ ישראל.
ועל כגון דא אמרו חז"ל (בבא בתרא קל ע"ב, עי"ש רש"י): שאין למדין הלכה מפי מעשה.
ועל השימוש בדברי קטע ממכתב קדשו זה, בהעלמת העניין שהוא דן בו ובהסבת דעת הקהל, שכאילו יש לדברים הללו איזה שייכות למצבנו עכשיו — יש להצטער שהוא כמו סילוף מן המין הגרוע והמחפיר ביותר.
וכבר היו כמה פעמים מעשה זיֵפנים וסלֵפנים לרעה בדברי קדשו, וכדברי הרמב"ם באיגרתו (תחילת "אגרת תחיית המתים") - שאפשר לזייפנים לתלות בדברי תורתנו הקדושה ציווי של "וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים".
ונקווה בעז"ה שזה יצטרף למהלך ייסורינו ומירוקיהם בדרך גאולתנו ופדות נפשנו, בהגדלת התורה והאדרתה.
בדגל שם ה' אלוקינו, ורנן ישועתו בתשובת אמת, ותקומה שלימה בבית חיינו — בתורתו, ועבודתו, ומצוותו, ומלכותו, כדברו החי וקיים לעד עולם.

צבי יהודה כהן קוק

ברור מאליו, שגם לשיטתו אין הכוונה שהתנגד ח"ו לעיקרון שלימוד תורה הוא ערך ביטחוני ראשון במעלה, אלא הוא סבר שלמרות זאת, יש חיוב להתגייס כשיש צורך בכך, והאיגרת של אביו נכתבה על בחורי הישיבות בבריטניה, והמצב באנגליה אינו דומה למצב בארץ ישראל.

הלוא הרב צבי יהודה זצ"ל בעצמו, כשכיהן בראשות ישיבת מרכז הרב, סבר שצריך לעסוק בתורה לכל הפחות עשר שנים, ורק אז רשאי לבטל מלימודו וללכת לשרת בצבא ("עיטורי כהנים", שבט תשמ"ו).
במבצע קדש, כשרצו תלמידיו לשאת בנטל בחזית הלחימה המעשית, הוא אמר להם: שבו ותלמדו, ובכך תסייעו ללוחמינו בחזית — למרות שהוא שלח את תלמידיו במלחמת השחרור להילחם (עדות ר' מאיר אינדור, סא"ל במיל' ויו"ר 'אלמגור').

אלא שבשנת תש"ח המצב הביטחוני היה ירוד ביותר, כשהיישוב היהודי בארץ ישראל היה נתון בסכנה ממשית וקיומית, והיה צורך בכל זוג ידיים נוספות. וכמו שכתב במכתבו - שזהו זמן של הצלת נפשות ישראל, והיה צורך בכך.
כמו כן, כנראה סבר שיש עניין לקחת חלק מעשי במצוות 'כיבוש הארץ', מה שלא היה שייך בבריטניה, ומה ששייך בארץ ישראל גם בימינו אנו. וכפי שציין בכרוז: "הצלת נפשות ישראל", והוסיף - ו'בארץ ישראל'.

זאת ועוד: במלחמת השחרור היה מדובר על הוראת שעה. התוכנית הייתה שבשוך הקרבות התלמידים יחזרו לישיבות.
אבל לאחר קום המדינה כבר דובר על שירות צבאי של שלוש שנים, כאשר אחרי ההכשרה יעסקו בביטחון שוטף, וכבר לא מדובר על יציאה לקרב בלבד. ובשירות צבאי מלא כבר די ברור שלא יחזרו לתלמודם (ע"ע 'הסדר מרכז').

אין ספק שגם אם הוא ראה 'ערך' אובייקטיבי בגיוס לצה"ל - ולא רק 'צורך' - עדיין הוא היה סבור שערך לימוד התורה הוא ערך נעלה יותר מערך גיוס לצבא, וכששני הערכים מתנגשים — ערך לימוד התורה גובר.
דעה זו משתקפת גם בהנהגותיו וגם בדיבוריו, כפי שיובאו להלן.

היה עוד רב חשוב שכתב באותם ימים קונטרס בשם 'לשאלת הגיוס של בני הישיבות', ועליו היה חתום:  'אחד הרבנים'.
בקונטרס זה הוא ליבן את הנושא מהפן התורני וההלכתי, ונטה בבירור לכך שצריך לגייס באותם הימים את בני הישיבות.
אותו רב היה גאון בתורה, בשם הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל. במשך השנים הוא היה חבר ב'מועצת הרבנות הראשית'.

בשנת תשל"ג, לאחר החלטת הוועידה הארצית של ועידת המפד"ל לדרוש את גיוס בני הישיבות לצה"ל, הוא נאם בחריפות כנגדם:

דבר נפל בישראל. ודבר חמור מאוד.
בוועידה הארצית של המפד"ל הוחלט ברוב דעות גדול לדרוש את גיוסם של בני הישיבות לצבא.
את אשר לא העז לעשות ראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן גוריון, ואת אשר לא העזו כל ראשי הממשלה מאז ועד הנה ועד בכלל.
ואת אשר לא העזו לעשות כל שרי הביטחון שלנו מאז ועד עתה ועד בכלל - הרהיבו עכשיו חברי ועידת המפד"ל.
אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.
זהו שאמר הכתוב: "ואמר אליו מה המכות האלה בין ידיך, ואמר אשר הוכּיתי בית מאהבי". כן - בית מאהבי!
אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור.
אף אומות העולם יודעות שלתלמידי הישיבות יש לתת דחייה לגיוס כל משך זמן לימודם בישיבה. כך נוהגת ארצות הברית, מקום הריכוז היותר גדול של יהודים, וכך אף במדינות אחרות.
להחלטה זו תוכל להיות השלכה שלילית ביותר אף בחו"ל. "הן בני ישראל לא שמעו אלי — ואיך ישמעני פרעה..."

ויצוין: אין לנו דבר ח"ו נגד הישיבות המיוחדות המקיימות הסדר עם הצבא.
אדרבה — יישר כוחם! הם הצילו חלק גדול מן הנוער, שלולא ישיבות ההסדר היו רובם הולכים לרעות בשדות אחרים לגמרי.
אבל אין מצווה מכבה עבירה. אין לזה עניין לישיבות הגדולות, בהן מקדישים התלמידים את כל זמנם ומרצם ללימוד התורה ברמה גבוהה.
ביחס לישיבות הגבוהות אנו אומרים: "אל תגעו במשיחי, ובנביאי אל תרעו"!

גם הוא, למרות דעתו לכאורה בתש"ח, הוא הביע את התנגדותו בתשל"ג — ולא משום שחזר בו, אלא שבתש"ח סבר שזהו צורך מיידי, קיומי וזמני, ולא ח"ו לבטל את לימוד התורה וקיום הישיבות.

אך לצערנו, הרבה רבנים ומנהיגים דתיים לאומיים, שמתהדרים שאלו רבניהם ומורי דרכם, הגיעו למסקנה שונה - בתשל"ג ובתשפ"ה.
לדעתם, כנראה ערך הצבא גדול מערך התורה, כמו שאנו שומעים בימים אלו קריאות מסוג זה מאנשים ממחנה זה, רח"ל.

כמובן שלא כל האנשים הנמנים על הזרם הדתי-לאומי חושבים כך, אך לאט לאט ישנו פיחות זוחל עם השנים, שהלאומיות מכרסמת בדתיות.
ולכן אנו עדים לכאלו דיבורים — וגם בפועל, למעשים.
נערים דתיים-לאומיים רבים מוותרים מראש על גדילתם בתורה עבור גדילתם בצבא, וממקום אידיאולוגי–דתי...

מצו"ב דברים שאמר פעם ר' צבי קמיל ז"ל, יו"ר הוועדה לביטחון גרעיני של מדינת ישראל, זוכה פרס לביטחון ישראל, שנמנה על הציבור הדתי-לאומי:

'אנשים היודעים מהם תפקידיי הביטחוניים הסודיים חושבים שביטחון מדינת ישראל נובע ממה שאני עושה בין שמונה בבוקר לשמונה בערב.
ואני אומר לך - שביטחון ישראל נובע ממה שאני עושה בין שלוש בבוקר לשמונה בבוקר — לימוד תורה'.

היו ימים — היו אנשים.

בני ישיבות:

הפטור/דיחוי שניתן לכלל בחורי הישיבות בתש"ח והמשיך בשנים הבאות, החל לגרום לתסיסה בציבור הכללי, ונוצר לחץ ציבורי לערוך שינויים.
במשך השנים חל גידול בתלמידי הישיבות, בלע"ר, ומלכתחילה לא תוכנן לתת פטור לכל מי שלומד בישיבה, אלא רק "להשאיר את יבנה וחכמיה", כפי שהתבטא בן גוריון בשיחה עם חבר הכנסת ר' אליהו גניחובסקי ז"ל.
כמו כן, כולם מסכימים שלא כל בני הישיבות לומדים בהתמדה גדולה, ולא כולם עילויים שיצאו אחר לימודם בישיבה להיות מרביצי תורה, רבנים ומורי הוראה. ולכן, מי שלא רואה את עתידו בד' אמות של הלכה — לכאורה, שילך לצבא.

בעניין זה הייתה התכתבות של הרב הראשי דאז, הרב יצחק אייזיק הרצוג זצ"ל, עם ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון.

להלן מכתבו של הרב הרצוג זצ"ל:

נחרדתי עמוקות ולבי נשבר בקרבי לנוכח השמועה, כי נתעוררה כוונה להכניס שינויים במעמד הקיים של תלמידי הישיבות, שגיוסם נדחה כל עוד הם יושבים בחצרות בית ה' ומקדישים את ימיהם לתורה.
חובה מוטלת על העם היושב בציון... להעניק לבני הישיבות, אשר הופקדו לשמור על נכסי הרוח של האומה, שחרור מכל חובת גיוס כל דהו, כל עוד הם יושבים באהלה של תורה.
כי אף הם מגויסים ועומדים על בטחונה של תורת ישראל ומורשתו, אשר בהן תפארתו ובגללן הגענו עד הלום.

הרב הרצוג במכתבו מדגיש שדחיית הגיוס היא: 'כל עוד הם יושבים באהלה של תורה, שאז הם מופקדים על שמירת נכסי הרוח של האומה הישראלית, ועומדים על ביטחונה של התורה ומורשתה'.
כלומר, כמובן שלא כל בני הישיבות זוכים להתמסר ללימוד התורה יומם ולילה.
למרות זאת, הישיבה היא כור היתוך לשמירת העם היהודי מאז ולעולם.
"מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם."
אי לכך, חיוני לכל צורב צעיר, בשביל ההמשך הקיומי של העם היהודי, ללמוד בישיבה בימי נעוריו, ולהקדיש את כוחותיו וכשרונותיו אך ורק ללימוד תורה.
בשנים אלו הוא מטעין את עתידו כיהודי שומר תורה ומצוות ובן תורה, גם לאחר שיצא לעולם המעשה מחוץ לכתלי בית המדרש, ובכך דואג הוא להמשכיות העם היהודי.

ומאידך, שירות צבאי — לו גם הקרבי ביותר — אינו ערובה לשימור היהדות.
העובדות מדברות בעד עצמן: גם כאלה שהצטיינו בשירותם הצבאי הקרבי, כשחלקם חתמו קבע והגיעו לדרגות גבוהות - ובאופן לא מפתיע, ברגע האמת הם מוכנים לוותר ללא היסוס על עתידם היהודי, ומדברים בשוויון נפש על עולם אוניברסלי פתוח ומכיל ללא מגבלות גזע, דת ולאום.
חלקם (בעיקר ישראלים המהגרים לחו"ל) נישאים לבנות עם אחר, וכורתים את הענף היהודי שעליו הם יושבים — למרות מסירות נפשם בשדה הקרב למען העם בציון.

העיתונאי והדיפלומט יובל אליצור סיקר כבר תופעה זו לפני שנים רבות בעיתון מעריב:
'חטיבות ואוגדות שלמות לא רק שמגשימות ציונות ללא ציון, אלא גם בדרך להיאבד מן היהדות, כי הן נקלעות במערבולת הגדולה של ההתבוללות ונישואי התערובת שם'.

וכפי שכתב אחד העם:
'ארץ כי תחרב — יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה, וישובו ויבנוה שנית. אך העם כי יחרב — מי יקום לו ומאין יבוא עזרו'?

היטיב לסכם זאת שופט בית המשפט העליון, אדמונד לוי, בדיון על ביטול הבטחת הכנסה לאברכי כולל:

הציטוטים שציטטתי מהמקורות הביאו רבים לראות בלימוד התורה את תמצית חייהם ותכליתם, ולכך הם מקדישים את כל עתותיהם במסירות שאינה יודעת גבול, ומתוך אמונה עמוקה שבכך הם מקיימים את העולם.
גם אם יהיו חולקים על השקפה זו, נדמה כי לא ניתן להתכחש לכך שלימוד התורה - שלא פסק גם כאשר ישראל גלה מארצו - תרם תרומה מכרעת לשימורו כעם, ולמניעת התבוללותו בקרב העמים.
הנה כי כן, מדובר בקבוצה ייחודית, שבחרה באורח חיים כמעט סגפני, והרואה בלימוד התורה ייעוד - ולא חלק מתהליך קצוב בזמן לרכישת מקצוע, אשר עשוי להביא בעתיד גם רווחה כלכלית.

כמובן שראש הממשלה דאז חלק על הרב הראשי, משום שתפיסת עולמו לא הייתה דתית כלל ועיקר, ולכן לא ראה ערך בישיבות המיועדות לכלל הציבור - אבל כן ראה ערך בגיוס לכולם, ע"מ ליצור כור היתוך ישראלי.

וכך כתב בתגובתו לרב הראשי:

כשפטרתי לפני עשר שנים בחורי הישיבה משרות בצבא, היה מספרם מועט...
אם כי עלי לציין בשמחה כי בחורי הישיבה לקחו חלק במלחמה על הגנת ירושלים כשאר צעירי ירושלים.
המצב מאז נשתנה, בחורי הישיבות רבו... ומספרם הגיע לאלפים.
בארצות נכר אין הגויים נזקקים למגיני ישראל. פה כולנו יהודים, וביטחוננו תלוי אך ורק בנו.
וזוהי קודם כל שאלה מוסרית גדולה: אם ראוי הדבר שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית ישב בחדרו ולומד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות.
איני יכול להסכים בשום אופן לדבריך ש'בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום'.
לא הם בנו את הארץ, לא הם חרפו נפשם למות על עצמאותה (אם כי כמה מהם עשו זאת), ואין להם זכויות מיוחדות שאין ליהודים האחרים.
ואני מבקש ממך להשפיע על ראשי הישיבות, שהם בעצמם ירשו, לפחות אימון בסיסי של כל בחורי הישיבה לשלושה חודשים.

כשבן גוריון מתנסח כך, וכמוהו גם מנהיגים והוגי דעות כיום שאינם שומרי תורה ומצוות — עליהם אין לנו טענות ומענות.
לדאבון ליבנו, דור החלוצים רוקן את עצמו מהנכסים היהודיים העתיקים. למרות הכרת חלקם בערך לימוד התורה כחלק חשוב בזהות היהודית, הם לא האמינו ש'בגלל בחורי הישיבות הגענו עד הלום', כלשון הרב הרצוג זצ"ל — שבזכות הישיבות עדיין יש עם יהודי.
בעוונותינו, ישנם דוברים רבים מקרב הציונות הדתית כיום, שמדבררים יותר את בן גוריון מאשר את הרב הרצוג זצ"ל.

כדאי שיקראו את פסקו של שופט בית המשפט העליון יעקב טירקל:

היש צורך לעמוד על מקומו היחיד והמיוחד של לימוד התורה בעם ישראל, על מקומן של הישיבות, ועל המקום שבו העמיד העם לדורותיו את תלמידי החכמים שלו?
התייחסות שוויונית לבתי היוצר הרוחניים האלה — שכה רבים מהם נכחדו בשואה — כאילו הם ככל מוסד לימודי או חינוכי רגיל, והעלמת עין 'אובייקטיבית' כביכול ממקומם המיוחד בעם היהודי — כמוהן כשוויון נפש והתנכרות לעברו ולמורשתו, לערכים שעליהם הגן בכל נפשו.

'אם יש את נפשך לדעת את המעיין ממנו שאבו אחיך המומתים בימי הרעה עוז כזה, תעצומות נפש... לעלות על המוקד, לקפוץ אל המדורה וב'אחד' למות מות קדושים... אם לא תדע לך כל אלה, אל בית המדרש סור... אולי גם כיום תראה בו עיניך יהודים המנשים את עמלם בדף של גמרא, מה נקלה ועלובה זו המראה בעיני זר לא יבין... ומי יודע, אם לא נחלי דמעותיהם הביאונו עד הלום, ובמותם — (במותם של בני התורה מבית המדרש) — ציוו לנו את החיים, החיים עד העולם'...
—  חיים נחמן ביאליק

פעם, גם החילוניים ביותר הכירו במציאות הזו. הם ידעו שהתורה היא סוד קיומנו - למרות השקפתם הציונית–חילונית.
הם עוד חוו בילדותם ובנערותם את טעמה המתוק של הגמרא, השפעתה על הפרט ושמירתה על הכלל. רק האמינו שאפשר לבסס חיים יהודיים איתנים בציון, כשהתורה והמצוות יהיו פולקלור.
אך מדור לדור — מתרחקים מהמקור...

'דור החלוצים יצר ואקום גדול בהתעלמות שלהם מן היהדות, או בניסיון להפוך אותה לפולקלור.
היו אצלנו טקסי שבועות וחנוכה, אבל זה היה פולקלור, וככה נוצר ואקום.
להורים שלי היה עולם ערכי עשיר — אבל מה הם יכלו להעביר לי'?
—  הסופר: אוריאל בן עמי

לצערנו, החינוך הציבורי הכללי התנכר במודע ובחרדה מהדת היהודית כדרך חיים.
וממילא, חלה התנתקות וחוסר היכרות עם חוקי יסוד של העם היהודי ושימורו.

על כך התלונן כבר ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, עוד לפני קום המדינה:

'כי דור בדור ימרוד — זה מדרך הטבע.
אבל כי דור לא יכיר את קודמו — זו קללה שנתברך בה רק הדור שלנו.
והרי 'לא ידע את יוסף' מגיע גם למנשה ואפרים.
והרי עם שאין לו עבר — אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו'.
(כל כתבי ברל, כרך ז' — מאמר: קודמי קודמינו)

גבי טענתו השנייה של בן גוריון, על המציאות המורכבת הזו, כשחלק מאימהות ישראל חיות בחרדה תמידית לגורל בניהן, וחלק מאמהות ישראל אינן חרדות לחיי בניהם, משום שהם יושבים ולומדים בבטחה — יש בזה פגם מוסרי, לשיטתו.

על טענה זו אין להקל ראש כלל. זו פנייה היוצאת מעומק הלב.
ובאמת, מול אדם שאינו שומר תורה ומצוות — אשר לא מבין את השפה הזו בכלל — מאוד קשה להתמודד.
מפני שזה שיח חרשים: הוא לא מאמין בהגנת התורה, ולא מסכים על חשיבות אחזקת החיל ה'ג'ובניקי' הזה של בני הישיבות. כך שאין משוואה בדיון.

אבל דתיים, גם אם הם לאומיים — הלוא קודם כול הם דתיים, ורק אח"כ לאומיים.
וא"כ, עם כל הקושי הרגשי שבטענה זו — הטענה היא אך ורק רגשית.
וכמו בכל דיון רציני וקיומי — מתייחסים לרגש בהתאם, ומכריעים על פי השכל.
(ע"ע הדיון הנוקב כיום בחברה הישראלית: השבת החטופים או הכרעת חמאס)

 

דיון מעין זה התקיים לאחר מלחמת ששת הימים, בין ראשי ישיבות לשרים מממשלת ישראל.

משה דיין פתח את הדיון ואמר:
'באנו לשמוע, מה העניין בכך שאנחנו משחררים בחורי ישיבה מגיוס, ואילו אחרים נלחמים ונהרגים?'

ראשי הישיבות ענו, כל אחד בסגנונו. ואילו הרב צבי יהודה קוק זצ"ל סיים את רשימת הנואמים, וכך אמר:

'אנחנו לא שני צדדים, כאילו אתם אנשי הצבא בצד אחד, ואנחנו צד אחר ומבקשים מכם בקשה שלנו. אנחנו, היושבים פה, כולנו עובדי עבודת ה' וישראל עמו - כל אחד והמקצוע שלו. ומתוך כך יש לעמוד על האמת: להכיר שהישיבות אינן מקום לימוד בלבד, אלא המשך תורה שבעל-פה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וכו'. והתורה נמסרת מדור לדור. שלשלת הקבלה הזאת עוברת בישיבות — שהן המשך תורה שבע"פ.

זה לא האינטרס של הישיבות בלבד — האינטרס הוא של כולנו. תקומת הצבא ותקומת המדינה, וקיום הישיבות נוגע לכל אדם ואדם. הישיבות הן משמרת תקומת הרוח, תקומת תרבות ישראל. האידיאל וההכרח לגדל גאונים וצדיקים, אנשי חזון גדולים — זה נוגע לכל העם. זהו הכרח של חיים. ומכאן המשך המשק והנשק של כל ישראל בכל עוז ובכל אומץ. איש על מחנהו ואיש על דגלו — אבל יחד. בישיבות בונים את המורל של כלל ישראל, גם את המורל הצבאי. ועל כך יש לכולנו לשקוד על קיומן ולא לפגוע. אם יעלה על הדעת לסדר כפייה סיטונאית כללית לבני ישיבה — זה יהיה אסון למדינה'.

הרב משה צבי נריה זצ"ל, מגדולי תלמידי הראי"ה קוק זצ"ל, ראש ישיבת כפר הרואה, וראש ישיבות בני עקיבא בארץ ישראל, האריך על כך בחוברת שהו"ל תחת השם 'בני הישיבות וגיוסם', וכך כתב בתו"ד:

'אם בתקופה מסוימת נוצר מצב, בו האידיאליסטים בני הישיבות יושבים בנאות מבטחים, ואילו בחורים אחרים, וביניהם הרבה אידיאליסטים, יושבים על הגבולות — אין זה משנה את העיקר. גם במסגרת הצבא מרובים החיילים הבלתי קרביים, ואין אנו מטילים דופי במי שתפקידו מציב אותו לא על הגבולות. כזה הוא מבנה הצבא, וכזה הוא מבנה האומה.

לא ידוע לנו באיזו מידה של הבנה קיבלו אבותינו בימי קדם את ההלכה שנפסקה כי שבט לוי אינו יוצא למלחמה כשאר ישראל. אפשר שגם אז היו כאלה שהתרעמו והתלוננו על כך, אולם כנראה שרובם הבינו כי אין כאן חס ושלום הבחנה בין דם לדם — דמו של מי סמוק יותר — אלא זוהי הערכות פנימית של מבנה העם, אשר לא רק צבא המלחמה שומר על קיומו, ולא רק שדה הקרב היא החזית היחידה בה נדרש האדם למסור כל כולו למען קיומו ולמען קיום ערכיו. אלא יותר מכולם הבין זאת שבט לוי בעצמו. שבט לוי לא ראה זאת כזכות אלא כחובה, אליה מגויס הוא כל הימים...

ומובא בזוהר שלא רק שבט לוי לא לחם, אלא גם שבט יששכר. שבט לוי ושבט יששכר ביחד מנו כ־20% מעם ישראל. כלומר: עשרות אלפים למדו תורה ולא יצאו למלחמה. גם כיום — אם הייתה לנו מדינת הלכה — ברור שרק כשליש ילמדו רק תורה, ושאר העם ישרתו בצבא וישלבו תורה ודרך ארץ. היום רק הציבור החרדי תורם לחיל לימוד התורה, וממילא תרומתו פחותה בשאר החילות'.

השאלה היא - מה קרה לחלקים רבים מציבור הדתי־לאומי?
ציטטתי כאן רק את רבותיו, ורבים וטובים מרבניו ומנהיגיו מדברים כיום אחרת ממה שהונחל להם, עד כדי כך שחלקם עומדים בחוד החנית כנגד הציבור החרדי ונלחמים לגייס בני ישיבות חרדים.

נראה שהתשובה נעוצה בדיון הבא.

חרדים לצבא:

בשביל להבין איך הגענו עד הלום, יש להקדים ולרדת אל שורש הוויכוח בין החרדים לדתיים־לאומיים ביחסם לתנועה הציונית.

אהבת ארץ ישראל והכמיהה ליישב בה - אינה נחלת הציונות בלבד. היא נחלת העם היהודי לדורותיו.
ארץ ישראל היא נחלת אבותינו, הארץ המובטחת, המקום הנכסף והמיועד לחיי תורה מלאים. כאן אפשר לקיים את התורה כולה באופן מעשי, ולהחיות מחדש את המצוות התלויות בארץ. זהו המקום בו אנו כוספים בצורה מוחשית ליום בו יחונן בעל הרחמים בחזרת שכינתו לציון ובהשבת סדר העבודה, בעת שיכונן במהרה את בית המקדש.

על הסנטימנט היהודי הרגיש והמדמם הזה — הופיעה התנועה הציונית.
הם לקחו ערך אחד, חשוב ככל שיהיה, מכל מכלול הערכים הגדולים של העם היהודי: ערך יישוב ארץ ישראל — והעמידו עליו את הכל.
ובכוח הקסם שהיה תמיד לעניין זה של אהבת הארץ בלב העם, הצליחו למשוך אחריהם.

נוצרה אשליה שנפתור בכוח עצמנו את גורל הנרדפות היהודית, ונשתחרר לבד מן הגלות הארוכה בת אלפיים שנים.
אין ספק שרעיון זה הלהיב את המון היהודים המדוכאים והעייפים, ובמיוחד את הצעירים.

הדיבור היה על הקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, כשהדגש היה: סוף סוף — לאום יהודי בבית הטבעי שלו, בארץ ההבטחה.
שם נוסד הערך הלאומי של מדינת ישראל, שהוקדם בחשיבותו לערך היהודי של ארץ ישראל.
הציונות קדמה בסדר עדיפות לציון.

כמובן ששני הערכים הנ"ל הינם אידיאליים ביותר לעם היהודי - השאלה היא סדר החשיבות והעיתוי.

הרב יצחק ברויאר היטיב לבטא את האידיאל הטמון בתורת ישראל וגם בלאומיותו:

"היום הזה נהיית לעם" (דברים כ"ז, ט') — ישראל נהיה לעם כאשר קיבלו את התורה בהר סיני והתחייבו לשמור את מצוותיה.
עצם הכפיפות לתורה יצרה בהם תודעה משותפת, המתבטאת — בין השאר — ברצון לקיים את מצוותיה, והיא שגיבשה אותם לעם.
והתודעה הזאת שנוצרה על־ידי התורה לא הפכה את ישראל לחברה דתית גרידא — שאין לה כל זיקה לארץ מסוימת — אלא היא הפכה אותם לחברה לאומית דווקא.

כי הקב"ה לא נתן לישראל את התורה כדי לייסד חברת אנשים צדיקים שיעבדו את ה' בחייהם הפרטיים, אלא הוא נתן את תורתו לישראל כדי להקים לו גוי קדוש, שיעבוד את ה' בחייו הלאומיים — בארץ ובמדינה, בצבא ובחברה.

ורק לשם כך נתן להם ארץ, כדי שיעשו בה צדק אלוהי על־טבעי — בשמיטין ויובלות, בתרומות ומעשרות, בשמירת שבת ומועדי ה'.
וכך נקשרה נפש ישראל אל הארץ, אף על פי שעדיין לא ישב עליה.
הוא אהב את הארץ שה' עתיד לתת לו, שהרי רק בה יוכל לקיים את ייעודו הלאומי שניתן לו על־ידי התורה.

והואיל וקיומו הלאומי של ישראל איננו נובע מן הארץ — הוא גם לא נתבטל על־ידי הגלות.
שהרי כל עם חדל להיות עם מיום שגלה מארצו, וניטל ממנו השורש של לאומיותו.
ואילו ישראל הוא עם נצחי, שהגלות איננה יכולה לפגוע בקיומו, שהרי הוא היה עם על־ידי התורה עוד בטרם ניתנה לו ארץ.
ולפיכך הוא המשיך להיות עם על־ידי התורה גם אחרי שהארץ ניטלה ממנו.
וגם יחסו אל הארץ לא נשתנה על־ידי הגלות: כאשר ישב בארצו — אהב את ארצו, משום שהיה יכול לקיים בה את התורה בשלמות;
וכאשר גלה מארצו — התגעגע אל ארצו, משום שרק בה יוכל לקיים את התורה בשלמות.

גדולי ישראל החרדים זיהו את הסיכון בבשורת הציונות, ששורשה לא היה דתי אלא לאומי.
הוגי הציונות ראו כחלק מרכזי מהמפעל הציוני: יצירת יהודי משכיל ומערבי, שמנותק מהגלותיות ומהחיבור המיושן לדת היהודית (כפי שהוכחו מעשיהם לאחר שנים עם העולים מתימן ומשאר עדות המזרח).
אי לכך התעצם החשש מתהליך שבו הלאום יהווה חלופה לדת.
הם הבינו והפנימו ששמירת התורה והמצוות תתחיל להתרופף ובהמשך תביא לפריקת עול המונית, עד כדי התבוללות רח"ל.

המציאות כיום - של הישראלים בחו"ל כשאחוזי ההתבוללות מרקיעים שחקים, גם אצל ישראלים מבתים מסורתיים — היא מראה המוכיחה את גודל ראייתם וצדקתם.
זו התוצאה כשאת ציון הפכו לציונות.
ציונות שאינה חלק מהאמונה ואינה יונקת מן התורה — מאבדת את החיות ואת הנשמה, ונשארת ללא ציון וללא ציונות.

רוב מניין ובניין של היהדות התורתית ורבניה התנגדו מכל וכל לרעיון הציוני, והחלו בקרב מאסף להצלת העם מעצמו.
ביצרו את חומות הדת, הקימו עוד מוסדות לבנים ובנות, חיזקו את ההשקפה בספרות ובעיתונות - שעל פיה יש רק דרך אחת ויחידה להיחלץ מכל צרותינו:
שנלך בדרך אבותינו — דרך התורה.

תנועת המזרחי כתנועה פוליטית הוקמה ע"י הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל.
היא דגלה בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית החילונית, והייתה חלק מהמנגנון הציוני בכל מה שקשור ליישוב הארץ, בדגש על המובן החומרי.
רבנים גדולים וחשובים הצטרפו אליה.

הראי"ה קוק זצ"ל הגיע לארץ ישראל כשכבר החלה פעילות דתית־לאומית ציונית ע"י המזרחי, כשנטלו חלק פעיל בקונגרס הציוני.
הראי"ה קוק זצ"ל, כאחד מגדולי ישראל, היה והינו עד היום האב הרוחני הבלתי מעורער של התורה וההשקפה של הזרם הדתי־לאומי.

הוא ראה בחזרת עם ישראל לארצו כאתחלתא דגאולה — דעה המבוססת על דברי הגר"א.
ההשלכות המיידיות שהיו לשיטה זו:

1. שיתוף פעולה עם הציונים החילוניים כאידיאל.
2. עיסוק מועדף בתורת ארץ ישראל בפן הרוחני, קבלי, מחשבתי ולאומי.

הרבנים החרדים, למרות חזון הנביאים המתגשם לעיניהם, לא ראו בזה אתחלתא דגאולה על כל השלכותיה — אלא אתחלתא דגלותא חדשה.
גלות יהודים בין יהודים בארץ הקודש.

הפחד הגדול מהשותפות עם אפיקורסים — שתהווה מעין לגיטימציה לדרכם וממילא להרס הדת בעם ישראל — החריד את מנוחתם.
החרדה שהלאום הישראלי יגבר על הדת היהודית הדירה שינה מעיניהם.

חשש זה מתבטא במכתבו של האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת' זצ"ל, שהיה ממנהיגי היהדות החרדית באותם ימים, בהתייחסו להשקפת הראי"ה קוק זצ"ל בהקשר לשיתוף פעולה עם הציונים החילוניים:

הרה"ג רבי אברהם קוק שיחי' הוא איש האשכולות בתורה ומדות תרומיות. אולם אהבתו לציון עוברת כל גבול, ואומר על טמא טהור ומראה לו פנים, כאותו שאמרו חז"ל בפ"ק דעירובין על שלא היה בדורו כמותו, ומטעם זה לא נקבע הלכה כמותו. ומזה באו הדברים הזרים שבחיבוריו.

והרבה התווכחתי עמו, כי אם כוונתו — רצוי, אבל מעשיו וכו', שנותן יד לפושעים כל עוד שעומדים במרדם ומחללים כל קודש. ואשר הוא הוא אומר: כי בזה הוא דבוק במדותיו, כמ"ש "אתה נותן יד לפושעים" — אני אומר כי על זה אנו מתוודים, "מפני היד שנשתלחה במקדשך", ובניין נערים — סתירה, ואפילו בבניין ביהמ"ק, כמ"ש רש"י.
(אוסף מכתבים, מכתב ס', עמ' ע"ח)

כמו כן, הדגש המוגבר שניתן למצוות יישוב ארץ ישראל גרם לחשש שהאיזון הדתי של קיום שאר תרי"ג מצוות יופר בעקבות כך, וסדר העדיפות הערכי ישתנה.

מצו"ב ציטוט משיחה שמסר בשנת תש"ז הרב שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בניו־יורק, שמתייחס להיפוך סדר העדיפות של הערכים ותוצאותיו בעתיד. חכם עדיף מנביא!

יש להם לכאורה סיסמא נהדרת: 'ארץ ישראל לעם ישראל על פי תורת ישראל' — מי יכול לפקפק בחשיבותו של דבר זה?
אך דא עקא, שהפכו את היוצרות, ונמשלו בעיניי לאדם שהחליף את כפפות הידיים — ימין בשמאל.
כי לאמיתו של דבר צריכים היו לנסח את הסיסמא כך: 'תורת ישראל לעם ישראל בארץ ישראל'.
תשאלו: למאי נפקא מינה? התשובה: נפקא מינה למעשה. נפקא מינה לסדר העדיפות, עיקר וטפל, מי נדחה מפני מי, ומה מעכב.

הציונים סבורים למשל, כי אי אפשר להשיג מדינה עצמאית אלא במחיר דמים — וכן ראוי לעשות, כפי שהטביעו את הסיסמא שלהם: 'בדם תהיה לנו הארץ'.
הווה אומר: ארץ ישראל היא לשיטתם יותר חשובה מעם ישראל, והעם יותר חשוב מתורת ישראל — ממילא יכולים לעשות כל מיני פשרות על חשבון התורה.

ואנחנו — לא כן השקפתנו: התורה לא נוצרה בשביל ישראל, כי אם להיפך — ישראל בשביל התורה, בשביל רבש"ע, כדברי הנביא: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו".
(שלוחא דרחמנא, עמ' 283)

על הדברים הנ"ל נסוב הוויכוח עד ימינו אנו, כשאחת מהשלכותיו —היחס לגיוס לצבא.

תפיסת העולם הציונית־דתית היא שהקמת מדינת ישראל הינה חלק מתהליך הגאולה.
שיבת עם ישראל לארצו, יישוב ארץ ישראל על כל שטחיה, צבא יהודי המגן על ארץ הקודש, הפרחת שממה בארץ לא זרועה ועוד - כל אלו הם, בעיניהם, ביטויים לכך שאנו חיים בעיצומו של תהליך גאולי.
כמובן שעדיין הגאולה אינה שלמה גם לדידם — אבל 'עובדים על זה...'

תודעה זו גורמת, לכאורה, לכרסום בהלכה.
על־פי תודעת חיים זו — במודע ושלא במודע — משילים דברים גלותיים ומתעדפים דברים חדשים.
זה בא לידי ביטוי בכמה וכמה אופנים. כשיש התנגשות בין הלכה ישנה למציאות ארצישראלית חדשה — נוצרים פסקים חדשים, המושפעים משיקולים גאוליים ולאומיים.

כמו כן, בעקבות תודעה זו, נוצרה שיטה המעודדת עירוב של קודש וחול כמציאות חיים לכתחילה.
זו השקפה שלא הייתה אף פעם נחלתנו, למעט תקופות בהן הוצרכו לכך כאמצעי בדיעבד להציל את העם ואת התורה.

לפי השקפת עולמם - מדינת ישראל היא קדושה בקדושתו הנצחית של כלל ישראל, והערך הלאומי שווה בערכו ה'קדוש' לערך הדתי.
אי לכך, זה נחשב לכאורה לעירוב בין קודש לקודש.

'המדינה הזאת, עם כל סיבוכיה הרוחניים — היא מדינתנו, שאינה משתנה ואינה מושפעת מליקוייהם של הפרטים. היא 'יסוד כסא ה' בעולם, כמבטאו של הרב זצ"ל על מדינת ישראל התיאורטית, האידיאלית, ובה ובתוכה אנו צריכים לפעול... המדינה ומוסדותיה — קודש הם, גם אם מאיישים אותם לפי שעה אנשים אשר לא כל מחשבותיהם ומעשיהם קודש'.
(הרב צבי יהודה זצ"ל)

החינוך בזרם הציונות הדתית מגדל מלכתחילה על סתירה נוראה בין חילוניות המתנכרת לכל דבר שבקדושה לבין בניין ארץ ישראל שאינו יכול להתקיים כי אם רק בתנאים המפורשים בתורה.

כשבחורים בישיבת מרכז הרב ביום העצמאות היו יוצאים במחולות וריקודים בהודאה אמיתית וכנה לקב"ה על הקמת המדינה, ומסלול צעדת הריקודים והדגלים היה לעבר בית הנשיא – כשראש הישיבה בראש הצועדים – הרי שהנשיאים, ברוב המקרים, היו מחללי שבת בפרהסיא.

כשעל השידה של ראש הישיבה מונחת תמונה של הסבא הגדול בעל ה'אדרת' זצ"ל, האבא הגדול הראי"ה זצ"ל, ולצידם להבדיל תמונתו של בנימין זאב הרצל...

מהו המסר המועבר לנער ונערה בכהאי גוונא?
יש שיאמרו – מורכבות של קדושה.
ויש שיאמרו – טשטוש בין ערכים.
אך נראה שמבחן התוצאה הכריע את הספק.

כמה אנשים ונשים בוגרי חינוך זה בחרו במהלך חייהם לתעדף את הקודש הלאומי על פני הקודש הדתי בחייהם האישיים?
כמה פשרות בקיום מצוות ודקדוק הלכה נעשו במסגרת תפיסת עולם זו, מתוך שאיפה להיות חלק מההוויה הישראלית?
האם נעשו ויתורים הלכתיים כדגל למען קיום 'גשר של דו־קיום' בין דתיים לחילוניים?

מהו סלע קיומם שעליו הם יוצאים למחאות?
חילולי שבת?
חיטוטי שכבי?
פגיעה בעולם התורה ולומדיה?
או רק נושאים הקשורים לערכים הלאומיים – כגון התנתקות, החזרת שטחים וכדו'?

לצערנו הרב – מבלי לקטרג – התוצאות לא אחרו לבוא.
רבים וטובים נפלו שדודים לחילוניות הלאומית.
משום שהערך הדתי־תורני הוא פחות אטרקטיבי – הוא יותר מופשט, ושייך לרבנים.
הערך הלאומי־ציוני הוא ערך מושך, מוחשי, וע"פ רוב – המוחש יגבר על המופשט, בוודאי בגילאים המתבגרים.

וכידוע כבר הזהיר על כך הראי"ה קוק זצ"ל:
לא על הלאומיות לבדה יחיה האיש הישראלי!

מאידך, החרדים חושבים שזו אשליה, ואנו חיים בתודעה שונה – תודעה של גלות חדשה.
קונפליקט מורכב שלא הכירו אבותינו – גלות בין יהודים בארץ ישראל.
מדינה של יהודים שאנו ערבים להם מחמת הערך של 'עם ישראל', כלשון המשנה: "כל ישראל ערבים זה לזה" ומצד שני – המדינה על מוסדותיה אינם קדושים בלשון המעטה, ואין אנו מאמינים בה כ'ערך'.
אנחנו חיים בציון, ובה בונים את חיינו על מבועי התורה.
בארץ ישראל אנחנו מרחיבים יסודות לחיי יהדות גדולה ופעילה, שהיא ההמשך הבטוח והעתיד המבטיח לקיומו של עם ישראל – ע"י שמירת התורה והמצוות, כפי שעשה ישראל באלפי שנות קיומו.

תפקידנו הציבורי העיקרי – הוא להיות עוד נדבך בחומת היהדות:
לגדל דורות לתורה ויראת שמיים, ולהנחיל הוויית חיים ע"פ היהדות המסורתית וההלכתית.

אי לכך, אנחנו מתרחקים מכל מפגש עם ערכים ישראליים־מערביים, המנוערים ומנותקים ממקורות יהודיים.
אנו בורחים מתעשיית הייבוא של 'מדינת היהודים', שהכניסה להוויה הישראלית את תרבות הגויים ותועבות העמים – "להיות ככל הגויים בית ישראל."

אנחנו שומרים בקנאות על המסגרת הקהילתית האוטונומית שלנו.
אנחנו מקפידים מאוד על שמירת הגבולות של מערכת החינוך המקיפה והעצמאית החרדית על כל גווניה – לבל יתערבו בה זרים.
בזה אנו מבטיחים לעצמנו את גבולות הקיום שלנו – חרף כל הסכנות והאתגרים שמתדפקים על שערינו.
ובכך אנו דואגים לעם כולו –  שהיהדות תישמר למען האנושות כולה, כדברי רבי סעדיה גאון:
"אין אומה אלא בתורתה."

הציבור החרדי בעולם כולו מגלה אחריות גדולה ביותר לאינטרס היהודי – שהוא צריך להיחשב גם לאינטרס החיוני ביותר של מדינת ישראל:
שימור העם היהודי ע"י לימוד תורה כערך עליון, דקדוק הלכה, דמוגרפיה ומניעת התבוללות בין העמים.

זו תמצית הוויכוח, פחות או יותר, בין שתי תפיסות העולם הללו.

אולם, למרות שאנו מתנגדים חריפות לציונות על כל מרכיביה – ההתנגדות החרדית לציונות היא במסגרת יריבות אידיאולוגית פנימית בעם היהודי –  לטוב ולמוטב.
זהו ויכוח בתוך המשפחה לכל דבר ועניין.
הדבר נובע מתחושת אחריות עמוקה שחש היהודי החרדי לעם ישראל באשר הוא – בכל מקום שהוא – גם אם חלקים מתוכו מרוחקים לדאבון ליבנו מן השורש ומן המקור.

יש גבול שאסור לעבור אותו, והוא מופנם היטב בתודעה האלמנטרית של היהודי החרדי – גם אם הוא מתנגד מושבע לממשלה החילונית שהקימו הציונים.

אי לכך – כשעם ישראל יצטרך לנו – אנחנו נתייצב במלוא מובן המילה.
אבל במקומות שבהם הערכים הציוניים קוראים לנו – אנחנו נתנגד בכל הכלים הקיימים והמותרים ברשות התורה.

סוגיית גיוס הצעירים החרדים שאינם בני ישיבות ותורתם אינה אומנותם  – מציפה את הקונפליקט החרדי במלוא עוצמתו.

מצד אחד – עם ישראל בארץ ישראל זקוק לכאורה ללוחמים.
אין סיבה דתית, מוסרית או חוקית שלא ישתתפו בצורך זה למען העם היושב בציון.

מאידך – מדינת ישראל מאז הקמתה רואה בגיוס ערך עליון.
לא רק ערך ישראלי – אלא אצל רבים וטובים זהו ערך יהודי שמגדיר את זהותם היהודית.
עד כדי כך, שיש שיקולים הלכתיים אצל רבנים מסוימים להקלות בגיור.

שמעתי לא מזמן פרופסור נכבד ומקובל מאוד בקונצנזוס הישראלי, שסיפר:
שאלו אותו פעם – במה אתה יהודי? מה הזהות היהודית שלך?
והוא נתן את המספר האישי שלו בצה"ל.

זה סיפור שמבטא את עומק הקדושה שמייחסים רבים מהיהודים הישראליים – הנחשבים חילוניים – לשירות הצבאי.

מעבר לערך היהודי שיש בגיוס לצה"ל כדברי אותו פרופסור  –
יש בגיוס החובה גם ערך עליון נוסף: אמצעי ליצירת זהות ישראלית חדשה, מה שנקרא 'כור ההיתוך הישראלי'.

דברים מעין אלו אמר דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, בנאום שנשא בכנס מפקדים במאי 1959:

הצבא יהיה בית הספר הגדול ביותר בישראל [...]
וכשם שמדינת ישראל מלכדת כל היהדות [...]
כך מלכד צה"ל את העם בישראל לכל מפלגותיו וקרעיו [...]
אין צה"ל יוצא ידי חובתו בהיותו מעוז הביטחון של המדינה בלבד,
אלא שומה עליו להיות למופת לעם ברוחו החלוצית.

חזון זה הוטמע היטב בצה"ל. הצבא ממלא תפקידים חברתיים רבים חוץ מתפקידיו הצבאיים. המוטו של חיל החינוך הוא: 'עם בונה צבא – צבא בונה עם'.

ולכן, במרבית המפגשים המקריים בין חילוני לחרדי, מרחפת השאלה הנצחית: 'האם שירתת בצבא?' ולעיתים התשובה היא: אכן שירתתי כחלק ממערכת האבטלה הסמויה בצה"ל בתפקיד לא חיוני ולא משמעותי, ועדיין התגובה מהצד החילוני תהיה אנחת רווחה ותחושת שמחה – 'העיקר ששירתת!' ולפעמים התשובה של החרדי התורן היא שלילית. ואז מגיעה הבקשה הבאה: 'אז אולי לפחות תעשה שירות לאומי/אזרחי'...

הסיבה לכך היא, משום שהשירות מצד עצמו הוא ערך, גם אם לא רואים בו תועלת. הוא מגדיר את המשרת כחלק מהסיפור הישראלי, ומהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית.

אין דיון על המהות. מראש זה נועד לכישלון. הצד השני מחפש למצוא פתרון ראוי – או שלא – לבעיה שהוא יצר לעצמו. הוא לא דן עם החרדי על ההנחה שלו שמצד היושר, האמת והמוסר, חובה לא לגייס תלמידי ישיבות. זה בכלל לא עולה לדיון. לא בפרטי ולא בציבורי. האווירה ברחוב, אותה יצרו פוליטיקאים בסיוע נדיב של תקשורת 'אובייקטיבית', היא שהדיון הוא סביב 'נשיאה בנטל' – על פי נקודת המוצא הלא-חרדית – מבלי לבדוק את הנושא לרוחב ולעומק, להאזין בקשב לנקודת המוצא השונה והאחרת, לבחון את המציאות שהתרקמה בארץ ישראל על כל מורכבותה. כל אלו כלל לא נלקחים בחשבון בדיונים וויכוחים ציבוריים ואישיים כאחד. רק מחפשים דרך – כיצד ובאילו אמצעים – מגשימים את חובת הגיוס.

זה כמו, להבדיל, חרדי שפוגש חילוני באופן מקרי ושואל אותו: האם אתה שומר שבת? וישמח גם אם יגיד לו שיוצא לו לפעמים או שמקפיד רק לא להדליק אש...

התגובה בשני המקרים זהה. משום משום שזה הסימן אם אתה בעניין. אם שירתת בצה"ל – לא משנה כמה ומה – אז אתה חלק מהסיפור הישראלי ומקיום דת הציונות. אם שמרת שבת – אתה חלק מקיום מצוות ומהדת היהודית.

גם בדיון הרועש, גועש ושוצף בימים אלו – לא בהכרח אנשים יודעים פרטים, האם הצבא זקוק, לכמה ולמה, אלא מדקלמים. יש שיאמרו שבצה"ל הכללי ישנו כח אדם מיותר, וגם אם חסר קרביים – אין אמון בנתונים. כמשל: לאחר מלחמת יום כיפור, כשהצבא איבד יותר חיילים, ועדיין לא היה הסכם שלום עם מצרים וירדן, והציבור בישראל מנה לפחות חצי ממה שחיים כאן היום בלע"ר – אז לא קמה זעקה כמו עכשיו בקשר לגיוס החרדים.

מה יגיד צעיר חרדי ששומע שהצבא מוותר במודע על לוחמים בסדיר ובמילואים, ביחידות לוחמות, ע"מ להכניס נשים לאותן יחידות בשם ערך 'פקודת השירות המשותף'? זה לא משכנע שרק הצורך בחיילים לוחמים מניע את השיקולים הצבאיים.

נראה שהסיבה לכך שדיון זה צף במיוחד בתקופה האחרונה. משום שציבור זה גדל מאוד בלע"ר, ולכאורה מאיים על עתידה של המדינה – לפי תפיסתם. וזו היא זעקה המגיעה ממקום של חרדה.

הרי ידוע לכולם שאחוז ההשתמטות – במיוחד לקרבי – גדל מאוד עם השנים, במחוזות החילוניים, העירוניים, השבעים. יעידו על כך כתובות הנופלים הי"ד. עד כדי כך, שהאלוף גיל רגב – מי ששימש כראש אכ"א והיה אחראי על הגיוס, על המיון ועל השיבוץ של כל חיילי צה"ל – סיפר בראיון שאמר לנכדו: 'ריו מתוק, אתה הולך להתגייס, ואני רוצה לומר לך – שלא טוב למות למען ארצנו', וסיים בהצהרה: 'אני לא ארצה שהוא יהיה לוחם'.

ובכל זאת עדיין, עיקר הזעקה מופנית לציבור החרדי. משום שקשה לקבל את זה שקבוצה אחת, לדידם, איננה שותפה כמעט  בנטל הצבאי – ועוד ממקום אידיאולוגי – לעומת חלק מסוים מקבוצה אחרת שאמנם שינה מסלול מחדש ביחסו לגיוס לקרבי, והחינוך שם עבר שינוי עם השנים. אבל הם – בשונה מהחרדים – הם לא רק חלק מהסיפור הישראלי, אלא הם הסיפור בעצמו...

מה גם שהחרדים לוקחים חלק בשלטון – על כל המשתמע מכך – אי לכך אינם יכולים להתחמק ולהשתמט מחובה בסיסית וקיומית במדינה מוקפת אויבים, שעל כך אין חולק: הצורך בביטחון עמנו מול כל אויבינו. ולכן לכל הפחות – הצעירים שאינם בתורה עמלים צריכים לשאת בנטל הכבד. אי אפשר למשוך את החבל משני קצותיו...

מכיוון שכך, השיח בנושא זה הוא ללא משוואה. החילוני רואה בגיוס ערך, והחרדי רואה בכך צורך.

כל עוד צה"ל רואה את עצמו כמערכת חינוכית למתבגרים, ושומר על תפקידו בחוד החנית של חינוך החברה הישראלית – כאשר הצבא לא עסוק רק בלהגן על העם ועל הארץ, אלא בלקבוע ערכים שנויים במחלוקת בחברה הישראלית ולקבע אותם בנפשות צעירות, כשהחיילים משמשים כאמצעי למען המטרה הנעלה הזו – כמובן שהחרדים ימשיכו להתנגד על ה'הדתה' בכפייה הזו של ערכים זרים ומנוכרים לצעיר החרדי, שמטמיעים בחיילים, ועל כך ההתנגדות הממסדית.

ביום שהצבא יוותר על החדרת הערכים הללו בכל אופן ביחס לחרדים, ויפסיק בפעילותו החברתית כמעצב זהות קולקטיבית אחידה והנדסת תודעה, וכשהפעילות הצבאית תתעסק רק במשימות צבאיות – אז יגיעו ימות המשיח. לעת עתה נראה שהמרחק עדיין גדול.

חייל חרדי נלחם למען הצורך של עם ישראל, ולא למען הערך של מדינת ישראל. בדיוק כפי ששוטר חרדי ושאר המשרתים בארגונים האמונים על הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל, שמתגייסים למען הצרכים – ולא למען הסמלים.

חנה קים, סופרת עיתון 'הארץ', התייחסה לפני שנים מספר לנושא, כאשר קמה קבוצה בשם 'התעוררות', שדרשה לגייס לאלתר בני ישיבות לצבא:

'יש משהו אנכרוניסטי במסע ההתעוררות של חבורת צעירים מרמת השרון והרצליה, המבקשת להלביש את החרדים במדים.
הרצון לאנוס אוכלוסייה שלמה, שאורח חייה ואמונתה מתנגשים עם אורח החיים הצבאי, בתקופה שבה החברה הישראלית היא פחות מגויסת מאי פעם – הוא לא רק בלתי דמוקרטי. הוא קודם כל מנותק מהבעיות האמיתיות של החברה.
הלא הקלישאה 'אפליה בין דם לדם' שבה משתמשים צעירי תנועת ההתעוררות, ודרישתם שהחרדים יישאו בנטל – אינן מסתדרות עם המונחים של שוויון ודמוקרטיה.
זכויותיהם של אזרחים בדמוקרטיה אמיתית צריכות להיות מוחלטות, וחובותיהם – תוצאה של יכולתם הכלכלית, הפיזית ושל השקפת עולמם.
כדי שהחרדים ישרתו, צריך שיקרה אחד מן השניים: שהם יוותרו על אורח חייהם – על כל המשתמע מכך – או שהצבא ישנה את עצמו כך שיוכל להתאים להם. האפשרות הראשונה אינה דמוקרטית, והשנייה אינה כדאית'.

כל ישראלי נורמטיבי, האחוז אימה מ'מה יקרה בעוד כך וכך שנים שהחרדים יהיו רוב', נבוא ונתאר לו מצב הפוך: שאם אכן נבואת הזעם תתקיים, החרדים יחילו חוק לימוד בישיבה חובה. ראשי הישיבות יהיו חלק מחסידות סאטמר, את הקוד האתי יכתבו 'הפלג הירושלמי', וראש הממשלה ושר הביטחון יהיו מ'נטורי קרתא'. כמובן שלא יכריחו את הבחורים החילוניים בישיבות לשמור שבת, אבל יהיו חייבים ללמוד תורה למען ביטחון ישראל, ללבוש מדים בדמות כובע וחליפה, ובכל סיום מסכת ישירו את ההמנון החדש: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים ובחוקותיהם אין אנו משתתפים...".

האם יש הורה חילוני שיסכים לכך?! זו התחושה אצל הורה חרדי – רק מהצד השני.

כנ"ל גם הציבור הדתי-לאומי, הרואה בגיוס לצבא מצווה חיובית ולא מצווה קיומית. התפיסה הדתית-לאומית היא שיש שלוש קדושות: קדושת כלל ישראל, קדושת מדינת ישראל וקדושת צבא ישראל.

אי לכך, למרות שישנה מודעות בקרב גדולי הרבנים והמנהיגים מזרם זה על אווירה חילונית וקשיים לקיים אורח חיים דתי בצבא – וכמובן הס מלהזכיר הקפדה של קלה כבחמורה – ומודים על תופעת חילון בקרב צעירי המגזר עקב שירותם הצבאי, בכל אופן אוחזים כי המצווה להתגייס לצה"ל יותר חשובה.

מתקיימים על כך דיונים גדולים, וישנם על כך ציטוטים רבים. לצערנו הרב, זו דעתם. אך פסקיהם אינם מקובלים אצל החרדים – לא ביחס למצווה זו, ולא ביחס לחומרתה – עד כדי ויתור סיטונאי על נפשות ישראליות ועל המשך קיומם היהודי.

הרב עמנואל שילה, לשעבר ר"מ בישיבת הסדר 'קרני שומרון', וכיום עורך עיתון 'בשבע', חידד את השוני התפיסתי במילים חדות, נוקבות וברורות:

הציבור הדתי-לאומי משלם מחיר לא פשוט של התחלנות חלק מבניו במהלך השירות הצבאי. כל מי שמכיר קצת את קציני צה"ל הבכירים יוכל להצביע על כמה וכמה מביניהם שהכיפה נשרה מראשם במהלך השירות. הציבור הדתי-לאומי מאמין בדרך חינוכית שיש בה יותר פתיחות ומגע עם העולם החילוני. זהו מקור כוח שמאפשר אימוץ של דברים טובים הנמצאים בחברה ובתרבות הכללית, אך זהו גם מקור חולשה שמביא להטמעה וחדירה של נורמות פסולות ודעות זרות אצל חלק מהציבור הסרוג. 

לאור הדברים הנ"ל, הויכוח בינינו הוא הלכתי-תורני בהגדרת המצווה ומחיריה. ולכן כנראה הכעס והזעם, עד כדי שנאה ואיבה מידי פעם, אשר מגיעים אלינו מחלקים מהמגזר, תוך כדי ניסיון לכפיה בחוק ועידוד סנקציות למיניהם, זהו דווקא משום שזו תורה והלכה, לכאורה.

התמיהה היא: הלוא אותם רבנים ומנהיגים שקוראים לסנקציות ולכפייה בחוק, ביחס לשאר הזרמים ביהדות – הם דוגלים בשיח מכיל ואהבת ישראל. ואיך מול החרדים הם מכריחים את דעת תורתם ממקום של כפייה דתית? האם הרבנים הללו יתמכו בחוק המחייב יהודים להניח תפילין?

הלוא יש סט ערכים שלם בציונות הדתית: שמירת שבת, התיישבות, כשרות, שירות צבאי, טהרת המשפחה, קביעת עיתים ועוד. האם מישהו מהם חושב שהדרך להביא את עם ישראל כולו לכל הערכים הללו – היא ע"י כפייה?

איך הגענו לכך שאצל חלקם נוצרה שנאה תהומית כזאת נגד החרדים ה'משתמטים' וחוסר כבוד לדעת תורתם המחייבת את שומעי לקחם?

המסקנה המתבקשת: שאכן, לכאורה, הערך הלאומי גבר על הערך הדתי. ולכן השיח כלפי החילונים תמיד יהיה בדרכי נועם, ובקשה להימנע מרמיסת הערכים הדתיים. ואילו השיח כלפי החרדים – הוא נוקב ובשפה של כפייה וחובה, למרות חרדתם מהטמעת ערכים לאומיים מנוכרים לדת ולאורח חייהם.

צריך להיות כבוד – גם ובעיקר – במחלוקות שבתוך בית המדרש. על כל אחד לנהוג כמנהג רבותיו.

התנהגות של חלק ניכר מרבני הציונות הדתית והוגי דעותיה, גורמים ומשפיעים רבים מכל המנעד הקרוי 'דתי לאומי' – אובססיביים כלפינו באופן שלא נראה כמחלוקת לשם שמיים.

כמובן שבכל הציבורים ובכל המגזרים רובם ככולם אנשים טובים ומכילים המעוניינים בחיים משותפים.
בע"ה השיח הענייני יגבר על השיח הדמגוגי מכל הכיוונים, לטובת כל הצדדים. ובס"ד כולם ילכו מחיל אל חיל עד אשר ייראה אלוקים בציון.

סליחה על האריכות, אבל האמיני לי שזה התמצית של התקציר.

תזכי למצוות ותמשיכי לעשות,
בתקווה וציפייה שדברים היוצאים מן הלב ייכנסו אל הלב.