שוב ושוב ישראל מביסה, ושוב אויביה חוגגים ניצחון שלא היה

במהלך מלחמת 12 הימים בין ישראל לאיראן ביוני האחרון, ספג המשטר בטהראן רצף תקיפות צבאיות מדויקות. מתקנים אסטרטגיים הושמדו. בסיסים של משמרות המהפכה נפגעו בעומק המדינה. בכירים חוסלו בזה אחר זה. ובכל זאת, בזמן שאבק הקרב עדיין באוויר, שידרו כלי התקשורת בטהראן מצעדי ניצחון. המונים הניפו דגלים. הכרוזים הכריזו על תבוסת ישראל. חמנאי התעקש שהמשטר הציוני נמחץ. המציאות, כהרגלם, לא הוזמנה לחגיגה.

זה לא חדש. זו שיטה. כל תבוסה הופכת לניצחון. כל נסיגה מוצגת כהישג. כל הרס נעטף כסימן לעמידה. ככל שההפסד עמוק יותר, כך הנרטיב חזק יותר. ככל שהתמונה ברורה יותר, כך גובר המאמץ לשבש אותה. השקר הופך למנגנון הישרדות.

בששת הימים, צה"ל חיסל את חילות האוויר של מצרים, סוריה וירדן בתוך שעות. הוא כבש את סיני, רמת הגולן, הגדה וירושלים. רדיו קהיר דיווח על הפצצות בתל אביב ועל כיבוש שאר ישוב. הציבור המצרי הובל לחגוג בכיכרות. המלך חוסיין שמע את הדיווחים, הצטרף למערכה, ואיבד את ירושלים.

איראנים חוגגים ניצחון בטהראןצילום: סוכנות הידיעות IRNA

שש שנים אחר כך, ביום הכיפורים, המצרים והסורים הצליחו להפתיע. אבל לא לאורך זמן. הארמיה השלישית כותרה. כוחות צה"ל חצו את התעלה ועמדו עשרות קילומטרים מקהיר. סאדאת הבין את גודל השבר ובחר בשלום. אבל ברחובות מצרים המשיכו לחגוג את פתיחת הקרב. עד היום הוא מוכר כיום ניצחון.

גם חיזבאללה נכנס ללחימה בעצמו. לא כשלוחה אלא כאויב ישיר, מאורגן, עתיר רקטות וניסיון קרבי. מאז השבעה באוקטובר הוא שיגר מאות טילים וכטבמים לעבר יישובי הצפון והעורף הישראלי. ישראל מצידה ביצעה חיסול שיטתי של כל מפקדת הפיקוד הבכיר של הארגון, לצד מבצעים שהפילו אלפי לוחמים מדרגי שדה. בלבנון נשמרו אמירות חגיגיות, אך בשטח ההכרעה הייתה ברורה. כמו מצרים של אז, גם כאן נרשמה תבוסה, אך הנרטיב הוזן במסרים של עמידה. השלטון אולי רועד, אבל התודעה מצוירת.

גם חמאס ממשיך באותו דפוס: מפקדות קרסו, מנהרות הושמדו, בכירים נהרגו, אך מיד לאחר כל סבב נעמדים דוברי הארגון מול המצלמות ומכריזים על ניצחון - לא משנה מה קרה בשטח, הנאום תמיד מוכן מראש.

פעילי חמאס בעזהצילום: פלאש90

מוחמד סעיד א סחאפ, שנודע בעולם כ"בגדד בוב", היה דובר משרד ההסברה העיראקי בזמן מלחמת עיראק בשנת 2003. הוא עמד מול מצלמות זרות והצהיר שאין אמריקנים בבגדד, בדיוק ברגע שבו טנקים אמריקניים נראו נעים מאחוריו. הוא טען כי כוחות עיראקיים שלטו בנמל התעופה, בזמן שהעולם ראה את ההפך. הוא הכריז שארצות הברית מובסת, כשהמשטר העיראקי כבר התפורר. הדמות שלו הפכה לבדיחה עולמית. אבל זו לא הייתה גחמה אישית. זו הייתה שיטה. בדיוק כמו זו של אויבי ישראל - לא חשוב מה באמת קורה, העיקר מה מספרים.

ישראל פועלת אחרת. אחרי כל סבב בא תחקיר. אחרי כל טעות בא תיקון. יש כאן צבא שמסוגל להקשיב. יש ממשלה שלא חוששת לפרסם ביקורת (שנוי במחלוקת), יש עם שמוכן לשמוע את האמת גם כשהיא שורפת את הלב. דווקא החולשה הזו, הגמישות הזו, היא שמייצרת כוח.

אנשי חיזבאללהצילום: צילום מסך

מי שמביט מבחוץ כבר יודע את התוצאה. ישראל מנצחת שוב ושוב. אבל אויביה שוב חוגגים. כי בעיניהם התודעה קובעת את המהות. לא המצב בשטח, אלא הסיפור. לא האמת, אלא מי שיצעק אותה חזק יותר.

ואולי בתוך כל זה מסתתר משהו עמוק יותר. עם שחוזר אל אדמתו לא רק בכוח הזרוע, אלא מתוך זיכרון, מסורת ואמונה. מדינה שמבינה שלא הכול תלוי ברקטה או בלוחמה אלקטרונית, אלא גם בקיום הלא מובן מאליו שלה. מי שמנסה לשכתב את המציאות מגלה פעם אחר פעם שהאמת, גם אם מטושטשת זמנית, סופה להופיע. ומי שמביט היטב במאבק הזה, רואה לא רק צבא ומדיניות, אלא גם השגחה.

עם קטן. אמת גדולה. וסיפור שלא נכתב באולפן אלא בשטח.