ונשמרתם מאוד לנפשותכם: יש לך מרחב מוגן, השתמש בו | טור מיוחד

השבוע, בין אזעקה לאזעקה, בין ריצה לממ"ד לבין שעות נוספות לצד הילדים, מצאתי לעצמי כמה דקות פנויות והאזנתי לשיחה חינוכית של אחד המשפיעים המוכרים החסידים בציבור שלנו. השיחה הופנתה להורים לנערים מתבגרים ובני נוער, והמשפיע דיבר על הצורך להאזין באמת לילדינו כשחוזרים מהישיבה או מהחיידר. לא רק לשמוע, אלא להקשיב. הוא הזהיר: אל תהיו מהעונים, היו מהמאזינים. ואל תמהרו להגיב בתגובה אוטומטית, פשוט היו שם בשבילם.

המשפיע תיאר את הרגעים שבהם בחור חוזר הביתה מלא מרץ, מספר לאביו בהתלהבות על הנעשה בישיבה: על הליל שישי, על הקומזיצים, על המנגל, על הפאברענג עם המדריכים. והאבא? קוטע אותו מיד: "אתה אומר לי? אתה מספר לי? כשאני הייתי בחור, אתה יודע מה עשינו? נסענו לשם, הלכנו לפה, פרצנו למטבח - אכלנו טשולנט!"

אבא יקר, ברגע הזה לא מעניין את הבן שלך מה עשית בצעירותך. אולי יתעניין בזה בהזדמנות אחרת, אולי בשיחת נוסטלגיה בחול המועד, וגם זה לא בטוח. עכשיו זה הרגע שלו. תן לו את כל הבמה. כך המליץ אותו משפיע.

למה נזכרתי בזה עכשיו? השבוע ראיתי אינספור אזכורים למלחמת המפרץ, אותה מלחמה זכורה משנות התשעים, ומזוהה עם דובר צה''ל המיתולוגי ח''כ לשעבר נחמן שי. רבים שחוו אותה העלו זיכרונות. והמכנה המשותף? האדרת העבר והקטנת ההווה: "זו מלחמה? אתם לא יודעים מה זה מלחמה! אנחנו ישבנו בחדר אטום עם מסכות אב"כ, עם דבק בחלונות, כמעט שלא היו לנו יכולות מיגון, לא טיל חץ ולא כיפת ברזל. לכם יש תקשורת, קווי נייעס וואטסאפ... חודשיים היינו מנותקים! מה אתם בוכים? לכם יש הכול! מלחמה דרדל'ה!"

אבל חשוב לזכור: לא משנה מה היה אז, המשמעותי הוא מה שקורה עכשיו. אנחנו חיים את המציאות של היום, לא של העבר. היום אנחנו חווים מלחמה. מלחמה קשה. מלחמת קיום. למרות שאצלנו מוסדות החינוך פתוחים בהוראת הרבנים, וגם אם ההנחיות אצלנו לעיתים בגדר המלצה בלבד - המלחמה מתרחשת גם כאן מתחת לאף של כולנו. ילדינו עוד בקושי נרדמו וכבר מתעוררים לקול האזעקות. חיים את הסיוטים ביום ובלילה, בשינה ובהקיץ. ישנים דרוכים, רצים לממ"דים. ילדינו מפחדים והסיפורים הנוסטלגיים שלנו לא עוזרים להם. הם צריכים שנקשיב לפחד שלהם, שנביט לחרדה שלהם בעיניים.

השעה הייתה תשע בלילה. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. אני לא מאלה שמתעלמים משיחות אם אני יכול, אני עונה. אבל הפעם הייתי בחדר הממ"ד, כמתבקש, והטלפון המוגן שלי נשאר בחוץ. הצלצולים נמשכו ונמשכו. קירות הבטון ודלת הברזל הפרידו ביני לבין מנגינת הרינגטון האופטימי "הכל טוב ועוד יותר טוב", שהבת שלי הגדירה לי כצלצול. אבל אני, שם בפנים, רק דמיינתי תרחישים: מה כבר קרה? 

ואז - הודעת הרגעה מפיקוד העורף: ניתן לצאת מהמרחב המוגן.

יצאתי. דבר ראשון בדקתי מי חיפש אותי, מה היה כל כך דחוף, וחזרתי אליו מיד. עוד לפני שהספקתי לשאול מה קרה , בן שיחי, מעברו השני של הקו, הקדים אותי: "מה קרה איתך? למה לא ענית?" אמרתי לו שהייתי בממ"ד, והטלפון נשאר בחוץ. והוא? מתפוצץ מצחוק: "ממ"ד?! גם אתה נפלת לזה?! נהיית פרומער? שומר הנחיות?!"

שאלתי אותו ברצינות: "ואיפה אתה היית כשנשמעה האזעקה?" הוא ענה: "אין לי ממ"ד בבית, והמקלט השכונתי שהפך לאולפנה לנערות בטיפול של העירייה. אבל עזוב, מה שצריך לקרות - קורה. לכל טיל יש כתובת. ובכלל, יש לנו את ההבטחות של גדולי הדור: רבי חיים, ודודו החזון איש, שבעיר בני־ברק לא ייפול טיל. חבל שאתה לא פה כל הרחוב אצלנו בחוץ. לשמיים מביטים, מצלמים, מדברים... אל תשאל, חגיגה!"

וזה הזכיר לי סיפור.

מספרים על אדמו"ר אחד שנכנס יום אחד לאחר תפילת שחרית לבית מדרשו. ונקלע בקבוצה מחסידיו ''קיפקע''  שעומדת שם ומשוחחים על ענייני דיומא. ביניהם היה גם אחד מחשובי בעל בתים בקהילה, בעל עסק מצליח.

הרבי ניגש דווקא אליו, ובתנועת יד חדה נזף בו: "למה אתה עומד פה ומבזבז את זמנך? נישט אַ שאָד אויף דיין צייט?!" - לא חבל על הזמן שלך? החסיד המכובד הזה נדהם, אבל בלי לשאול שאלות, לקח את המעיל שלו, רץ החוצה, התניע את רכבו ונסע היישר לבית העסק.

הגבאי שאל את הרבי: "ילמדנו רבינו, היו שם עשרות אנשים, בטלנים שמבזבזים את זמנם לריק, מדוע דווקא בו נזפת?" ענה הרבי: "האיש הזה, זכה, והקב"ה ברך אותו בפרנסה טובה. יש לו שליחות, יש לו אחריות. הוא לא יכול להרשות לעצמו לשבת ריק. האחרים? אין להם מה לבטל."

אז נכון, זה לא נכון לבוא בטענות לאדם עיוור שחצה רמזור באדום. צריך לעזור לו לחצות את הכביש, הוא פשוט לא רואה. אבל מי שרואה? מי ששומע? מי שיש לו אפשרות להגן על עצמו - בוודאי שעליו מוטלת החובה לעשות זאת.

אותה הקשבה שביקש אותו משפיע מההורים להאזין לילד החוזר מהישיבה מבלי לקטוע אותו בסיפורי העבר, היא בדיוק ההקשבה שאנו חייבים לעצמנו היום. בשנות התשעים השתמשו במה שהיה זמין אז: דבק, מסכות, חדר אטום. זה היה הגיון בריא, דרך לשרוד את הסקאדים - והקשיבו לו. כיום עומדים לרשותנו אמצעי הגנה אחרים: מרחבים מוגנים, ממ"דים, שהוכחו כמצילי חיים, ומאפשרים לנו לקיים את ציווי התורה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם."

השכל הישר אומר: יש לך ממ"ד? השתמש בו. מרחב מוגן? היכנס אליו.