מאמינים בגדול: הרמז בפרשת השבוע - ולא יהיה בבני ישראל נגף

1.

מסופר על יהודי שהיה נוהג לומר תמיד: "הכל בידי שמיים." נפל לו הטלפון למים? – "בידי שמיים." פספס אוטובוס? – "בידי שמיים." פוטר מהעבודה? – "הכל לטובה. הכל בידי שמיים". האיש היה מוכר גם בזהירותו הרבה. כסף מזומן? לא החזיק. תכשיטים? רק בכספת בבנק. מסמכים חשובים? לא בבית בכלל.

פעם אחת פרצו גנבים לביתו. חיפשו, חיטטו, הפכו כל מגירה – אבל לא מצאו דבר. אמר אחד הגנבים לרעהו: "מה 'נסגר' עם הבנאדם הזה? אין פה כלום." ענה החבר: "עזוב, כנראה הוא גם שם הכל בידי שמיים".

2.

"מזמור לדוד, ה' רועי, לא אחסר" זכה להיות אחד המזמורים הנאמרים ביותר והמרגשים ביותר בספר תהילים.

במרכזו מתעוררת שאלה. הוא פותח בגוף שלישי: "בנאות דשא ירביצני, על מי מנוחות ינהלני" – הוא, הקב"ה. וכן: "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו" – שוב, הוא משיב, הוא מנחה.
ואילו בהמשך משתנה הניסוח לגוף שני: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי… שבטך ומשענתך המה ינחמוני, תערוך לפניי שולחן" – לפתע, כבר לא מדברים על הקב"ה. מדברים אליו. "אתה עמדי" – אתה המשען והנחמה שלי. פתאום זה לא 'הוא', 'זה אתה'.
והדבר אומר דרשני: מה בין החלק הראשון של המזמור לחלקו השני?

3.

גדולי המוסר מבארים זאת כך: כשאדם חש בטוב, הוא מרגיש שבסך הכל הוא שולט במצב. הוא אדם מאמין – כן, הוא יודע שיש בורא – כן, הוא אף מדבר עליו ומספר בשבחו השכם והערב. אבל זה עדיין "הוא". אמונה נוחה, מרוחקת, רגועה. מין קשר כזה, שאתה מכיר ומברך עליו – אבל לא ממש חי אותו.

לעומת זאת, בעת צרה, כל אדם מישראל מתחזק באמונה ומגלה יכולות מדהימות לעבוד את בוראו. היהודים הרחוקים ביותר מהדת, פתאום מתחננים לעזרה דווקא מהשם יתברך ומחפשים כל דרך להתקרב אל הקודש. בשעה שהדרך גולשת אל גיא צלמוות, המרחק נעלם. אין כבר "הוא". עכשיו זה "אתה". עכשיו כבר לא נושאים מבט כללי לשמיים אלא פונים ישירות: "אתה עמדי". אתה התקווה. אתה הנחמה. המכה מקרבת והקשר מתעצם. 

האם זה מוכרח להיות כך? במסכת עירובין מלמדים אותנו חז"ל מהי הדרך הנכונה בעבודת השם: "לעולם יבקש אדם רחמים קודם שיחלה", שכן אחרי שנפגע, אומרים לו: "הבא זכויות והתרפא". אל תחכה לצרה. אל תתעורר רק כשהאור נעלם.

רמז לדבר ניתן למצוא בפרשת השבוע, פרשת בהעלותך. התורה אומרת: "ולא יהיה בבני ישראל נגף, בגשת בני ישראל אל הקודש". על דרך הדרש הפסוק מתפרש כך: הקב"ה פונה לעמו בבקשה, "ולא יהיה בכם נגף" – אל תחכו שיבואו מחלות, אסונות, מוות ושכול בשביל לקיים "בגשת בני ישראל אל הקודש". גשו אליי עכשיו. כבר בנאות דשא, בעוד אתם על מי מנוחות, דברו גם עליי, אבל בעיקר: דברו איתי!