המרגלת היהודייה שניצחה את הנאצים: ניצולת השואה מרתה כהן נפטרה בגיל 105

מרתה כהן, מרגלת יהודייה צרפתייה בגרמניה הנאצית, נפטרה בגיל 105 בארה"ב. היא שירתה בצבא הצרפתי במהלך מלחמת העולם השנייה ואף עוטרה בעיטור המלחמה. אחותה סטפני, נרצחה באושוויץ, והיא התקשתה לישון בגלל זיכרונות נוראיים שהציקו לה בלילות. 

ה'וול סטריט ג'ורנל' מדווח,  מרתה כהן, נפטרה ב-20 במאי בראנצ'ו פאלוס ורדס, קליפורניה, בגיל 105, שמרה על פעילותה בסוד במשך 50 שנה אפילו ממשפחתה. רק בסוף שנות ה-90 היא חשפה שהייתה מרגלת - סוכנת חשאית נועזת, שעבודתה מאחורי קווי האויב עבור המודיעין הצרפתי סייעו להאצת סיום המלחמה באירופה.

מרתה הופנונג - כהן נולדה ב-13 באפריל 1920 למשפחה יהודית אורתודוקסית בעיירה הצרפתית מץ, הרביעית מבין שבעה ילדים, ילדה נוספת נפטרה קודם לכן כפעוטה.

מץ שכנה באזור לורן, סמוך לגבול צרפת עם גרמניה, ומשפחות רבות שם, כולל משפחת הופנונג, דיברו גרמנית בבית. בשנת 1939, על רקע המלחמה, משפחת הופנונג עברו מערבה יותר, לפואטייה, שם החלו כהן ואחותה סטפני ללכת לתחנת הרכבת מדי יום כדי לסייע ליהודים גרמנים שנמלטו. 

הנאצים הגיעו לפואטייה בשנה שלאחר מכן. בשנת 1942 נעצרה סטפני, ושאר בני המשפחה נמלטו רגלית לעומק צרפת, כשהם נושאים מסמכים מזויפים שמרתה השיגה דרך חברים. מרתה הותירה אחריה ארוס, ז'אק דלאוני, לוחם מחתרת הצרפתית שהוצא להורג על ידי הנאצים.

כהן למדה סיעוד במרסיי, בספר זיכרונות שכתבה בשנת 2002 "מאחורי קווי האויב", היא מתארת ​​קולונל אחד שביקש ממנה לשבת ליד הטלפון שלו אם ייכנסו שיחות, בזמן שהוא הלך לארוחת צהריים והתנצל על כך שהיו לו רק ספרים גרמניים במשרדו. כהן הסבירה שזו לא הייתה בעיה, היא דיברה גרמנית שוטפת. הוא בחן אותה וגייס אותה לשירות המודיעין במקום.

בינואר 1945 הועברה כהן לבית חולים לחולי נפש נטוש בהרי צרפת לצורך אימונים. עם התקדמות בעלות הברית מזרחה, היא הייתה חומקת לגרמניה כדי לדווח על מיקומי הכוחות הנאצים הנסוגים ולהתערבב עם אזרחים כדי לבדוק את המורל.

"עשיתי לא פחות מ-13 ניסיונות לחצות את קווי האויב בסך הכל, רוב הזמן בלילה, תמיד בשלג, כל אחד נועז יותר מקודמו", כתבה. היא נתקלה במכשולים שוב ושוב, לעתים קרובות בגלל תכנון לקוי של הממונים עליה. תקלות אלה כללו נפילה דרך קרח לתעלה קפואה שאיש לא הזהיר אותה לגביה, ואז הליכה כל הלילה, ספוגה במים ורועדת, רק כדי לגלות שהיא נעה במעגלים וחוזרת לבסיס האם שלה.

לבסוף, באפריל 1945, ניתנה לה הזדמנות להיכנס משוויץ. קצין שוויצרי הוביל אותה עמוק לתוך היער, היא צעדה לעבר השומרים הגרמנים עם "הייל היטלר" בטוחה בעצמה, הציגה את מסמכיה המזויפים וחצתה את הגבול בצעידה.

כהן הסתובבה בגרמניה במשך מספר שבועות, ביצעה מספר פעולות. היא התחזתה לאחות המחפשת נואשות את ארוסה, חייל נאצי כביכול. "הגרמנים כל כך סנטימנטליים לדברים כאלה. זה עבד מצוין", אמרה.

ההישג המשמעותי ביותר שלה הגיע לאחר שקצין אס אס נתעב, טען שהוא מסוגל להריח יהודי ממרחקים - והוזמנה לבקר בקו זיגפריד, חומת המגן המערבית של הגרמנים. כהן דיווחה לממונים עליה במודיעין הצרפתי במהרה כי הנאצים בפרייבורג וסביבתה נוטשים עמדות הגנה, היא העמידה פנים בפני קצין אחד שנתקלה בו, שהחיילים הגרמנים נוטשים. נאמר לה לא לדאוג: "דיוויזיה שלמה הסתתרה ביער השחור", הסביר, אורבת לבעלות הברית כשהן יגיעו.

כהן יצאה מיד לגבול השוויצרי על אופניים כדי להעביר את המודיעין, וסייעה לכוחות בעלות הברית לפרוץ בבטחה את החלק הזה של קו זיגפריד. בספרה, היא מצטטת את ממשלת צרפת המציינת את "אומץ ליבה יוצא הדופן. סייעה במידה רבה להצלחת המבצעים האחרונים של הצבא הצרפתי". 

בשנת 1946 חזרה כהן לעבוד בסיעוד, ובילתה שנתיים של עבודה בבתי חולים צבאיים בווייטנאם עבור הצבא הצרפתי שחלק מחייליו שהו במזרח הרחוק. בשנת 1953, כשגרה עם אחותה בז'נבה, היא פגשה את מייג'ור כהן, סטודנט לרפואה יהודי-אמריקאי, הם נישאו בסנט לואיס בארה"ב בשנת 1958.

כהן נשאלה לעתים קרובות, "איך עשית את זה? מה נתן לך את הכוח?" היא ענתה: "הישרדות היא אינסטינקט חזק מאוד, חזק מאוד. זה דבר אחד. ונקמה היא עוד אינסטינקט חזק מאוד. רציתי באמת נקמה".