סשה טרופנוב בראיון ראשון: "הבדידות הייתה קשה מהכאבים"

פדוי השבי סשה טרופנוב, התראיין אמש (שלישי), שלושה חודשים אחרי שחררו לעיתונאי גיא לרר, בערוץ 13 בפעם הראשונה.

תחילה הוא סיפר על התמיכה והחום שהוא מקבל מהציבור אחרי חזרתו לישראל. "הרוח הגבית שאני מקבל מהציבור האהבה הזו של האנשים ברחוב נותנת לי המון כוח. אני מקבל אהבה בכמויות שקשה ממש להבין. אנשים פוגשים אותי ברחוב ומתרגשים כאילו אני קרוב משפחה שלהם שהשתחרר. פגש אותי בחור צעיר והוא התחיל לבכות ממש. אנשים מתחברים לחטופים כאילו הם בני המשפחה שלהם".

בכל הנוגע להתמודדות שלו עם הטראומה העצומה של השבי, בייחוד שהוא פצוע בשתי רגליו, מספר סשה כי "עם הפוסט טראומה שלי כבר התמודדתי שם. הייתי לבד שם המון זמן וההישארות הזו לבד בסביבה עויינת כזו אפשרה לי לחשוב על העבר שלי ועל ההווה שלי. עם המחשבות האלו ניסיתי לבצע עבודה נפשית לבדי ודווקא העובדה שהייתי בשבי כל כך הרבה זמן אז העשייה הזו היא מה שאיפשר לי לצאת בצורה טובה יותר כמו שניראתי כששוחררתי".

סשה שנחטף בשעות הראשונות של מתקפת הרצח של חמאס ב-7 באוקטובר מספר על החטיפה שלו ושל, ספיר כהן ואומר כי "בהתחלה נכנס אלינו מחבל אחד לחדר וסרק אותו ותפס אותנו. אחרי כן נכנסו עוד מחבלים ולקחו אותי ואת ספיר החוצה. בחוץ בוודאות מישהו דקר אותי בכתף בצד שמאל. ראיתי גם את האופנועים של המחבלים שהיו מולי".

כשהוא רואה שספיר הוצאה לכיוון אחר ממנו והופרדה ממנו, החליט סשה לפעול להצלתה על ידי כך שהוא יברח לשוביו. סשה חשב שיש רק חוליה אחת בקיבוץ ולא היה מודע לגודל האירוע. "אמרתי לעצמי שאני אברח וכך המחבלים יעזבו את ספיר וירדפו אחרי, כי גבר הוא שבוי יותר שווה. רק אז הבנתי כמה מחבלים יש בקיבוץ".

"רצתי והגעתי למרחק של כ-50 מטרים מבית הורי ואז יצאו מולי שני מחבלים חמושים וכיוונו אלי את הנשק שלהם. הם פתחו עלי בצרורות ופגעו לי בשתי הרגליים כאשר בצד אחד הם פגעו בעצם שלי. בירי ההוא שרדתי בנס כי בכמות הכדורים שהם ירו בי הייתי יכול להיות כבר מחורר לגמרי ומת. גם נתנו לי קת בראש באותו רגע". כך הוא סיפר לישראל היום.

על השהות בשבי עצמו מספר סשה טרופנוב כי "התעוררתי אחרי שישנתי מיום החטיפה עד צהרי היום אחרי כן. הכל סביבי היה שונה, האווירה, האוויר עצמו. התחושה היתה כאילו אני בירח. כמו כן בימים הראשונים הרגשתי שאני בתוך חלום ועוד מעט אתעורר ממנו. לקח לי זמן לקלוט שזו המציאות החדשה שאני נמצא בה".

סשה שהיה לבדו במשך 498 ימים סיפר עוד על תחושת הבדידות והקושי שסבל ממנה ואמר כי "בהתחלה הייתי ממש בפאניקה והיו גם רגעים שבכיתי מהמצב שאני נמצא בו. מסביב אף אחד לא ידע עברית, הייתי ממש בודד. גם הייתי סיעודי אצל אנשים שלא רצו בכלל לסעוד אותי. הם עטפו בתחבושות את הפצעים שלי למרות שהייתי צריך טיפול הרבה יותר מקיף בפציעות. בנוסף לכך הם עזרו לי לפחות ללכת לשירותים. עד השחרור הייתי במעין יום כיפור ארוך כי הייתי מקבל מזון פעם ב-24 שעות. הכאבים ברגליים היו הדבר שהכי פחות סבלתי ממנו. הכאבים האלו הראו לי שאני לא מת שאני בחיים".