הקיבוצניקים שחלמו על שלום – וכיום תומכים בפתרונות קיצוניים

הקיבוצניקים שדגלו בשלום – וכיום מהדהדים את מפנה הימין בישראל: בתוך דירתה החדשה בקיבוץ צרעה, השוכן במערב הרי ירושלים, יושבת אלמוג הולוט על רקע פעמונים המתנדנדים ברוח. לפני 18 חודשים, היא החזיקה במשך 12 שעות בידית הדלת של הממ"ד בקיבוץ נירים – שם הסתתרה יחד עם אמה ושני ילדיה, בני 6 ו־8 – בזמן שמחבלי חמאס השליכו רימונים, בזזו את הבית והטילו אימה על הקהילה.

חמישה מתושבי הקיבוץ נירים נרצחו, וחמישה נוספים נחטפו באותו היום – ה־7 באוקטובר 2023 – כאשר חמאס וארגוני טרור נוספים תקפו יישובים ומוצבים בישראל, רצחו כ־1,200 בני אדם וחטפו 251.

הולוט ובני משפחתה שרדו. אך האמונה שלה בשלום – לא.

"אני כבר לא יודעת במה אני מאמינה – אבל זה לא בשלום", אמרה בראיון ל־CNN.

היא ובעלה לשעבר, תושב נירים, החליטו לגדל את ילדיהם בקיבוץ מתוך תפיסה שזהו המקום הטוב ביותר לגדל ילדים. "קיבוץ הוא כמו גן עדן במובנים רבים – קהילה שבה כסף אינו הדבר החשוב ביותר, אנשים מכירים, אכפתיים, עוזרים".

למרות שילדיה גדלו במציאות מתוחה, לדבריה, טרם המתקפה – ירי הרקטות היה יחסית נדיר: "הילדים שלי ידעו להסביר שמי שיורה רקטות זה רק חמאס, ורוב תושבי עזה הם אנשים טובים – כמונו".

בדומה לרבים מהקיבוצניקים המתגוררים בסמוך לרצועת עזה, הולוט החזיקה לאורך השנים בדעות שמאל מובהקות ותמכה בשלום. אחרים היו אומרים לה שזו גישה נאיבית. כיום, לדבריה, היא חושבת שהם צדקו.

"אני כבר לא יכולה להגיד ש־95% מהפלסטינים רוצים שלום. גילינו שטעינו – שהם לא כמונו. אנשים מהשורה בעזה השתתפו בביזה ותמכו במה שקרה".

"לחרוש את עזה – עד הים"

תחושות דומות הביע אבידע בכר מקיבוץ בארי, שאיבד באותו היום את אשתו, בנו המתבגר ואת רגלו הימנית. מתוך 1,100 תושבי הקיבוץ, כמאה נרצחו.

"פעם האמנתי שאפשר לחיות כאן יחד – שתי מדינות, שותפות, דו-קיום," סיפר. כיום, הוא תומך בפעולה נרחבת וחסרת פשרות: "צריך לקחת את עזה, להזיז את הגבול, ולחרוש שם תפוחי אדמה ובוטנים – עד הים."

לדבריו, גישה זו הייתה מזעזעת אותו בעבר – אך לא עוד.

אנשי זק"א במגרש הרכביםצילום: חיים גולדברג, פלאש 90

אך לפי הפסיכואנליטיקאית מירב רות' המטפלת בנפגעי טראומה מה־7 באוקטובר, שצוטטה ב-CNN, שינוי חד כזה בעמדות אינו מפתיע: "כשהנפש מתמודדת עם כאב כה קיצוני, מופעלים מנגנונים ראשוניים של הישרדות – 'הם' הופכים לרעים מוחלטים, ואנחנו לטובים מוחלטים. נקמה יוצרת תחושת שליטה מדומה".

רות, שייסדה ארגון טיפולי לנפגעי טראומה ונפגשת עם ניצולים ושבים מהשבי, טוענת: "אין להם משאבים נפשיים לחשוב על האחר. החלוקה הדיכוטומית הזאת מגנה עליהם – זו הדרך של הולוט לשמור על עצמה ועל ילדיה, שסובלים מתסמונת פוסט־טראומטית".

הולוט אמנם אינה תומכת פוליטית בדונלד טראמפ או בבנימין נתניהו, אך תוכניותיהם להוצאת פלסטינים מעזה למדינות שלישיות, אשר אושרו בקבינט במרץ ומעוררות ביקורת בינלאומית, גורמות לה לעצור ולחשוב.

"האם הייתי רוצה לקום מחר ולגלות שכולם נעלמו והכול שקט? כן. כמו כן – גם הייתי רוצה לגלות שכולם רוצים שלום. אבל אני לא באמת מאמינה שזה יקרה".

פרופ’ תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מציינת כי התמיכה הפוליטית בשלום ובפתרון שתי המדינות, שהייתה בעבר עניין של איזון בין ימין לשמאל, נמצאת כיום בנסיגה משמעותית.

לדבריה, רק כ־13% מהיהודים בישראל מגדירים עצמם כשמאלנים, לעומת כ־30% במרכז וכ־60%-55% בימין. המרכז, לדבריה, נטה לאחרונה לעמדות שמרניות יותר. "השינוי הדרמטי הוא דווקא בקרב אנשי שמאל לשעבר, שכיום אינם רואים מדינה פלסטינית כפתרון אפשרי בעת הזו".

גם נתוני המכון מראים: רק 5% מהיהודים בישראל סבורים שחמאס יחדול מהמאבק גם אם תוקם מדינה פלסטינית.

הקיבוצניקים מול העולם

הולוט עדיין מגדירה עצמה שמאלנית, אך מותחת ביקורת על פעילי שמאל מחו"ל: "הם לא באמת מבינים מהו חמאס – הם רואים רק את התמונות של הסבל, ולא את הרקע האידיאולוגי".

שכונת אוהלים במרכז רצועת עזהצילום: Ali Hassan/Flash90

על פי משרד הבריאות בעזה, מאז תחילת הלחימה נהרגו ברצועה יותר מ־52,000 בני אדם, בהם 16,000 ילדים. בחודש האחרון, מאז שישראל חידשה את התקיפות לאחר הפסקת אש בת חודשיים – נהרגו עוד 2,100.

למרות הנתונים, הולוט מאמינה באחריותם של מנהיגי עזה: "עצוב לי מאוד על המציאות הזאת, אבל אני שלמה בידיעה שזו לא אשמתנו – ההנהגה שלהם הביאה עליהם את האסון".

קולות אחרים גם אחרי השכול 

אך לא כל מי שאיבד קרובים איבד גם את התקווה. גילי אבידור, סטודנטית באוניברסיטת תל אביב בת 21, איבדה את בן זוגה בטבח הרצחני במסיבת נובה – והגיבה בזעם: "אמרתי לאחותי שאני רוצה שכל תושבי עזה ימותו". כיום היא אומרת, "אני מתביישת שזה יצא לי מהפה".

אבידור, שגדלה בבית ימני, עברה תהליך תודעתי: "הבנתי שיש ילדה בעזה שחשה את מה שאני מרגישה. גם לה נהרג מישהו שהיא אהבה – וגם היא רוצה לנקום. אבל הנקמה היא זו שמביאה לעוד הרג".

מאז, היא מתנדבת בגדה המערבית ומלווה פלסטינים החשופים לטענתה ל"אלימות מתנחלים". "קל יותר ללכת עם הזרם. קשה להתעמת עם החברה שלך". היא מודה.

"להגיד שזכויות אדם הן משהו שצריך 'להרוויח'? זה משגע אותי. זו צביעות".

הלווית עודד ליפשיץצילום: Yonatan Sindel/Flash90

לא כל ניצול איבד את היכולת להאמין. שרון ליפשיץ, בתו של עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז – פעיל שלום שנחטף בגיל 83 ונרצח בשבי – נשאה דברים לזכרו ליד קברו, בעוד פצצות נוחתות קילומטרים ספורים ממנה.

"הוא כתב שיר בתחילת האינתיפאדה, שבו איחל שבוע בלי הרוגים פלסטינים. הוא האמין בשלום, תמיד".

רות מסכמת באזהרה: "הסכנה הגדולה ביותר היא שנהפוך בעצמנו לאותו רוע שחווינו. אם נאבד את הערכים והמוסר – זו תהיה תמונת הניצחון האמיתית של חמאס".

בינתיים, בקיבוץ צרעה, הולוט משתדלת לחנך את ילדיה לאור אחר: "אני לא רוצה ללמד אותם שהאנושות רעה. אז אני אומרת להם: חמאס רעים – האנשים, טובים. גם אם אני כבר לא בטוחה בזה".