הקרב של מאיה בנחל עוז: לוחמות מול מחבלים עד הכדור האחרון

מאיה בראון, לוחמת בת 20, שיתפה היום את סיפורה יוצא הדופן בתוכנית "סדר יום" בכאן רשת ב. עדותה, אחת מתוך רבות שטרם נשמעו בציבור, מביאה מבט פנימי ונדיר על רגעי הקרב הקשים של צוות התצפית שלה בנחל עוז במהלך מתקפת ה-7 באוקטובר.

בראון, שסיימה מסלול הכשרה של שנה ושמונה חודשים ביחידה מיוחדת, תיארה את השירות כייחודי. לדבריה, "מצאתי יחידה מטורפת שנותנת כוח ויכולת לראות מה לוחמים בשטח לא יכולים. סוג של מזל"ט אנושי שאוסף מידע מודיעיני".

יום לפני הקרב, ב-6 באוקטובר, שררה בצוות אווירה שלווה. הן אכלו יחד ארוחת ערב באווירת חג. אך בבוקר שלמחרת, כל המציאות השתנתה. "בשש וחצי בבוקר, שמענו בומים, הפגזות. פחות מ-15 שניות היו לנו להגיב", סיפרה. הצוות כלל ארבע לוחמות ואת המפקדת עדן נימרי הי"ד, ונמצא בקו ההגנה הראשון – לבדו.

רגע השיא היה כניסתו של המחבל הראשון. "הוא נכנס עם בנדנה, מדי חמאס, זקן עם עיניים מלאות ברוע. הוא היה מופתע לראות לוחמות עם נשק. הצוות פתח באש, מה שעיכב את התקדמות המחבלים". לאורך שעות של לחימה, כשהתחמושת הלכה ואזלה והרימונים נזרקו לעברן, הן נאלצו להסתתר בחדר קטן. "דיברנו אחת לשנייה, מחזקות אחת את השנייה", סיפרה בראון.

מאיה עצמה נפצעה באורח קשה מרסיסים בראשה וברגליה. היא עברה ניתוחים, ריפוי בעיסוק, הוצאת רסיסים ופיזיותרפיה. אך הרוח לא נשברה. "תוך פחות מחודשיים, החלטתי לחזור ולהילחם. נכנסתי לחאן יונס ב-18 בדצמבר. זו הייתה תחושת הניצחון שלי. הם לא הפילו לי את הרוח. אני ממשיכה את הדרך של עדן".

מותה של עדן נימרי הי"ד, מפקדת הצוות, השפיע על בראון באופן עמוק. "היא הייתה המפקדת שלנו", אמרה בכאב. בנוסף, בראון מתחה ביקורת חריפה על התחקיר הצבאי שנעשה בעקבות האירוע, וטענה כי היו בו "המון טעויות, שגיאות ואי דיוקים". לדבריה, ישנה חשיבות עצומה לשמוע את קולם של הלוחמים ששרדו את האירוע ויכולים להאיר אותו מבפנים.