"השוד הגדול": כך הפך הציבור החרדי לשק החבטות הלאומי

כולם מדברים על "השוד הגדול" – אך כאשר מתבוננים לעומק, מתברר שהשוד האמיתי הוא השיח עצמו: שיח שמטיל דופי בציבור שלם, מקטלג, מסית, ומשטיח מורכבות לתוך סיסמאות. אין כאן בקשה לתיקון מדיניות – יש כאן קריאה למחיקה תרבותית וזהותית.

ציבורים שונים במדינה נהנים מתקציבים ייעודיים – ובצדק. החברה הערבית מקבלת תקציבי חומש, העדה האתיופית מקבלת תמיכה ממשלתית, והקהילות הדרוזית והצ'רקסית נחשבות לשותפות נאמנות. איש אינו מדבר על "שוד" כשזה מגיע אליהם. רק במקרה של החרדים – פתאום מדובר ב"סחיטה", "חזירות" או "השתמטות". רק החרדים נדרשים לעמוד על הדוכן ולהוכיח את עצם זכאותם לתקציב מדינה בסיסי.

זהו יחס מפלה. הציבור החרדי אינו נטע זר. הוא חי כאן, משלם מיסים, קונה, צורך, עובד – גם אם במאפיינים אחרים. הוא תורם למדינה לא רק בכוח עבודה, אלא גם בזהות, ברוח, במסורת. לומדי התורה, עבורו, הם לא קבוצה סקטוריאלית אלא לב הווייתו – ואין סיבה שבעולם שהם לא יזכו למעמד דומה לזה שניתן ליוצרים, ספורטאים או חוקרים במסלולי עילית.

גם סוגיית הגיוס הוצגה לציבור בצורה מעוותת. במדינת ישראל ישנם רבבות שלא מתגייסים – מטעמים בריאותיים, מצפוניים, אישיים או אידיאולוגיים. החרדים הם רק פלח קטן מהקבוצה הזו – אך הם אלו שמובלים לקדמת הבמה הציבורית שוב ושוב, תחת אש תקשורתית בלתי פוסקת.

הגיע הזמן לומר זאת בבירור: אין לציבור החרדי במה להתבייש. הוא אינו אורח במדינה – הוא מרכיב יסוד בה. הוא אינו "נטל" – הוא חלק מהשלם. ומי שמבקש שוויון – חייב לדרוש אותו לכולם. לא ייתכן שמגזרים מסוימים יזכו להגנה ציבורית מלאה, ואילו מגזר אחר, משום שהוא שומר תורה ומצוות, יוגדר שוב ושוב כעבריין מוסרי.

על כן, יש לסרב לשיח המתנצל. החרדים לא צריכים להסביר מדוע ילדיהם זכאים לחינוך, או מדוע מוסדותיהם ראויים לתקציב. מדינה יהודית אינה רק "רוב יהודי" – היא גם זהות יהודית. את הזהות הזו הציבור החרדי נושא על כתפיו. הוא לא מתנצל על כך – וגם לא צריך.