התקיפה בבית שמש היתה מזעזעת. היא יכולה להיות גרועה יותר. תלוי בנו

התחושה שעולה בהתחלה היא ייאוש. תסכול. זעם.

חבורת פרחחים אלימים, נטולי דעת ובינה, בריונים מאפיוזים המטילים את חיתתם על נשים וילדים. זה החומר האנושי שניהל את האירוע המביש אתמול בבית שמש.

והלב מתפחלץ מהמראות. איך ציבור שידוע בהליכותיו ובהקפדה על בין אדם לחברו, שתוהה מה הוא אמור לעשות אם השכן שלו הלווה לו ביצה בגודל M ואשתו קנתה ביצים בגודל L והאם זה לא ריבית, ציבור שהוא ראש וראשון לכל עשיית חסד מכל סוג, איך למען השם חיים בינינו אנשים שמרימים בלוקים על ראש עיר, אשתו וילדיו, בלי שום קשר בכלל האם מדובר בראש עיר חרדי או לא.

ועוד באיזה איצטלאות. 'לשם שמיים', 'מלחמתה של תורה'. אוי לה לאותה בושה. לאותה כלימה. הסירו את ידיכם המגואלות מהתורה הקדושה החסה על ממונם של ישראל ומצווה את דרכיה בנועם. עשיתם תורה קרדום לחפור בו, ועוד נגד מי, ובשם מי. אינטרסים צרים, בית כנסת פה ושם, תקציבים. העיקר תוכלו לפרוק אנרגיות. הענקת פורקן לוולגריות המנחה אתכם. ייאוש.

אבל אולי כאן זו ההזדמנות להצהיר, אולי אפילו לתת תקווה. כתושב בית שמש אני יכול לומר את הדברים מידיעה. מדובר במיעוט קיצוני ואלים, הזוי ומטורלל, אבל שולי. מאוד שולי.

אין ספק שיש לנקוט נגדם באפס סובלנות. למצות את הדין עם הפורעים, לכלוא אותם לשנים ארוכות ולהשית עליהם קנסות כספיים, הכי כואבים שאפשר. אין מקום לאלימות הזו, שלא לומר טרור. חשוב להוקיע אותם, לפלוט את הרעה החולה הזו מקרבנו, להצהיר קבל עם ועדה, אין חלקנו עמהם.

אבל במקביל צריך לתת מקום גם למי שנראה כמוהם, אבל חורק את שיניו בדיוק כמונו. בשכונה שבה אני גר יש כאלה למאות. אולי אלפים. הם ברחו משם, מהקסבה הזו שמשטרת ישראל מעדיפה להתייחס אליה כ'אזור חיכוך' כאילו מדובר בטמרה או משהו, וכמה שאני, אתם, מתרתחים, הרי שהם זועמים שבעתיים.

ושלא תבינו לא נכון. זה לא שפסחו עלינו ניסיונות ההשתלטות האלימים, ריסוסי הגרפיטי, עקירת דגלי ישראל ואפילו ניסיון לארגן קרטל 'השגחה' על חנויות. הכל היה פה, מתחת לביתי. בכל יום עצמאות מגיעים שלושה אוטובוסים מהקסבה הארורה הזו, מלאים באנשים שחושבים שאם הם רק יצעקו חזק, יפריעו לאנשים עוד קצת במהלך חייהם, אז הריבונו של עולם יהיה מבסוט. 

אבל זה לא הולך. כי יש גבול לטרלול, והרוב השפוי פשוט דוחה אותם בשאט נפש. ללא מורא, ללא פחד. כי הם לא התייאשו. הם לא וויתרו. וזה הבקשה שלי אל מי שקורא את זה.

ראש העיר, משטרת ישראל, גורמי ממשלה, אזרחים. אל תתיאשו מבית שמש. אל תתיאשו מאיתנו. פשוט אל.

בית שמש היא עיר מקסימה, המאגדת בתוכה את הפסיפס המרהיב ביותר של כלל המגזרים. לכולם יש כאן מקום. לכולם יש כאן עתיד. אל תתנו לקומץ מופרע וחסר כל עכבות לייאש אתכם, לחשוב שאין עוד מה לעשות ולתת לעיר הזו לשקוע לאבדון, ולא צריך שראש עיר יותקף ברחובות העיר בשביל שתבינו שחייבים לעשות משהו. היו הרבה סימנים לפני, טוב מאוחר מלעולם לא.

תילחמו. כמו שאנחנו נלחמים. בשביל העתיד של הילדים שלנו, בשביל מציאות שפויה בה כל אדם יכול ללכת ברחוב בלי שהוא ייפגע על ידי טרוריסט. כן, טרוריסט.

זו התחנה האחרונה לפני שבאמת לא יהיה מה לעשות. עשו משהו, תתעשתו, כי התחנה הבאה זה חיי אדם.

שלמה קופרמן הוא כתב עיתון 'משפחה' ומתגורר בעיר בית שמש