שירי, כפיר ואריאל: הג'ינג'ים שיישארו בלבנו לעד

היום נפרדנו. לא במילים, כי אין מילים שיכולות לשאת את המשקל הזה, אלא בדממה כבדה, כזו שצורחת יותר מכל צעקה. שירי, כפיר ואריאל ביבס – שמות שהפכו לסמל, לתמונה חיה של מה שיכולנו להיות ומה שאיבדנו – הובאו למנוחות. שלוש נשמות, אמא ושני ילדיה הקטנים, ג'ינג'ים ששיערם הזהוב היה אמור להאיר את העולם, לא להיכבות בחשכת השבי. והאבא, ירדן, שעמד שם, שבור אבל זקוף, ששוחרר לא מזמן משבי חמאס רק כדי לפגוש את האמת האכזרית הזו – הוא זה שהניח אותם באדמה. איך אפשר בכלל להחזיק את הראש מורם כשהלב קרוע לגזרים?.

שירי, אמא מגוננת עד הרגע האחרון, עטפה את כפיר ואריאל בשמיכה ההיא, בתמונה ההיא שכולנו זוכרים, כאילו ידעה ששם, ברגעי האימה, היא כל מה שיש להם. כפיר, תינוק בן תשעה חודשים כשנחטף, לא הספיק אפילו לומר "אמא". אריאל, בן ארבע, עם חיוך שיכול היה להמיס לבבות, לא זכה לגדול, לשחק, לחלום. שלושתם נרצחו בדם קר, באכזריות שקשה לתפוס, בשבי חמאס, בנובמבר 2023. והיום, אחרי מסע ארוך של תקוות שבורות, הם חזרו הביתה – לא לחיבוק, לא לצחוק, אלא לאדמה קרה שתחבק אותם במקום כולנו.

וירדן? מה אפשר לומר לאיש שחזר מהגיהינום רק כדי לגלות שהגיהינום האמיתי מחכה לו כאן? הוא עמד שם, מול הקברים הטריים, אבא שכבר לא יוכל להרים את ילדיו, לנשק אותם, לשמוע אותם קוראים לו. אבל הוא שם אותם לנוח, בידיים רועדות אבל אמיצות, כי זה מה שאבא עושה, גם כשהעולם התהפך עליו. יש בו כוח שאי אפשר להסביר, כוח של אהבה שגם המוות לא יכול לקחת.

הם היו משפחה. הם היו חלום. והיום, כשראיתי את השיירה עוברת, את הדגלים מונפים בצידי הדרך, את העם הזה שבא להיפרד, הרגשתי ששירי, כפיר ואריאל לא באמת הלכו. הם נשארו איתנו – בכאב, בזיכרון, בתמונה ההיא שתמיד תצבוט לנו את הלב. וירדן, עם כל השברים, הוא עכשיו הקול שלהם, הסיפור שלהם, התזכורת שלנו שיש דברים ששווה להילחם בשבילם, גם כשנדמה שכבר אין מה להציל.

יהי זכרם ברוך. יהי חלקנו להמשיך ולחיות בשבילם, בשביל מה שהם היו, בשביל מה שהם לעולם יהיו.