יהדות אינה פשע: התקשורת לא צריכה להתנצל | דעה

יסמין לוי, מבקרת התקשורת של "הארץ", פרסמה הבוקר (שלישי) מאמר שבו היא תוקפת בזעם את התקשורת על כך שהיא נותנת במה למחוות דתיות של חטופים משוחררים ומשפחותיהם. היא מתרעמת על הסיקור של חטופים ששמרו מצוות בשבי חמאס ומשפחות שמצאו נחמה בתפילה, ורואה בכך "הדתה" מסוכנת שמונעת על ידי גופי תקשורת ש"מתרפסים בפני נציגי אלוהים." אך הזעם האמיתי צריך להיות מופנה כלפי לוי – על החרדה הבלתי מוסברת שלה מכל ביטוי של יהדות, ועל הניסיון המתנשא להכתיב לתקשורת איך לשקף את המציאות של עם שחי את זהותו הלאומית דרך התורה והמצוות.

לוי אומרת שהיא לא שופטת את החטופים ומשפחותיהם שפנו לאמונה לטעמה מתוך מצוקה, אך היא נרעשת מכך שהתקשורת נותנת לדברים האלה בולטות. היא מתארת בלעג את הסיקור של אמו של עומר שם-טוב שסיפרה על תפילותיה, או את אמו של אלי-ה כהן ששיתפה שבנה שמר על קידוש ותפילין בשבי. היא מזכירה בהתנשאות מקרים כמו קובי פרץ שהניח תפילין בשידור או שרון גל שהתפלל בכותל, ואפילו טורחת לציין את "חדרי חרדים" כמי שמשתלבים ב"פסטיבל" הזה – קריצה קטנה לקוראינו שיודעים היטב מי שומר על הגחלת התורנית גם בלי שיעורי המוסר שלה. אבל מה כל כך נורא בזה? מדוע זה מפריע ללוי שערוצי החדשות משקפים את מה שקורה בחברה הישראלית – חברה שבה האמונה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, במיוחד ברגעי משבר?

הגר"ב לאזאר היום עם סשה בעת שהניח תפיליןצילום: באדיבות המצלם

ישראל היא מדינה יהודית, לא "מדינה ליברלית ומתקדמת" במובן המנותק שלוי מדמיינת. התורה והמצוות הם עמוד השדרה של האתוס הלאומי שלנו, וזה לא מפתיע שחטופים כמו אלי-ה כהן או אוהד בן עמי מספרים שהאמונה "חיזקה והצילה" אותם, או שמשפחות כמו זו של רומי גונן מוצאות נחמה בסידור תפילה. התקשורת לא "מעודדת הדתה" כשהיא מדווחת על זה – היא פשוט עושה את עבודתה: מראה את המציאות כפי שהיא. לוי רוצה שישתיקו את הקולות האלה, שיצניעו את האמונה הזו, אבל למה? האם מפני שהיא לא מתאימה לאג'נדה החילונית שלה?

כשסבו של אלי-ה כהן עורך הבדלה בבית החולים, או כשאמא של אגם ברגר מבקשת לא לצלם בשבת, התקשורת לא "מתרפסת" – היא משדרת את החיים עצמם. לוי מתלוננת על "פסטיבל" סביב הכרזות כאלה, אבל האם היא באמת מצפה שגופי חדשות יתעלמו ממה שמרגש ומניע חלקים גדולים בציבור? כשהיא תוקפת כתבים כמו עמית סגל או שרי רוט על סיקור "גחמות דתיות," היא חושפת את הבעיה שלה: חוסר נוחות עמוק עם העובדה שהיהדות חיה ונושמת כאן, ולא נשארת מוגבלת לדפים של ספרי היסטוריה.

תפילת שחרית בעזהצילום: יעקב הרשקוביץ

לוי טוענת שהתקשורת מונעת ביקורת על "שלטון הרשע" כשהיא נותנת במה לאמונה, אבל היא מתעלמת מכך שהסיקור הזה לא מחליף את הזעם הציבורי – הוא משלים אותו. משפחות שקוראות לתפילות המוניות או חטופים שמספרים על נסים לא מנסים "להרדים" את המחאה; הם נאחזים במה ששמר על העם הזה דורות. לוי רואה בזה איום על "האתאיזם," אבל זו לא דריסה של שום דבר – זו המציאות של מדינה שבה האמונה היא חלק מה-DNA הלאומי. התקשורת לא צריכה להתנצל על כך שהיא משקפת את זה, ולוי צריכה להפסיק לדרוש ממנה לעשות זאת. אם מישהו מנותק כאן, זו היא – לא הציבור ולא העיתונאים שמראים לו את הכבוד הראוי.