ירדן ביבס במסר קורע לב: "מתי הם יחזרו אלי והסיוט הזה יגמר" | משפחות החטופים זעקו בעצרת

בעצרת החירום שנערכה הערב (שני) בכיכר החטופים, נשמעו קולות זעקה של משפחות החטופים, שציינו 500 ימים לשבי יקיריהם.

עופרי ביבס, אחותו של שורד השבי ירדן ביבס, העבירה מסר קורע לב מאחיה: "שרדתי בשבי רעב, חרדה, פחד, אי ודאות והתעללות פסיכולוגית. עכשיו אני פה אבל החיים שלי עדיין בשבי. אין רגע שאני לא חושב על המשפחה שלי. על שירי, אריאל וכפיר ותוהה מתי הם יחזרו אלי והסיוט הזה יגמר".

"המאבק שלנו עדיין לא הסתיים." הוסיפה עופרי: " 500 ימים! ששירי, אריאל וכפיר שם. 500 ימים שאני לא יודעת מה עלה בגורלם, מי מחזיק בהם, מה מצבם. 500 ימים של פחד מוות. 500 ימים שירדן בלעדיהם."

"500 ימים שאחים שלנו מעונים, מורעבים, סובלים וגם מתים". אמרה עופרי והוסיפה: " 500 ימים בהם משפחות מחכות לוודאות ולסגירת מעגל. מחכות להביא את יקיריהם לקבורה מכובדת. עשר שנים, שהן 3650 ימים שמשפחת גולדין מחכה להדר, 500 ימים שעם שלם עצוב, חרד, כואב, חסר נשימה, מאוכזב ואבל. דיייי!

בהמשך דרשה עופרי מהממשלה לממש את המתווה להשבת החטופים עד סופו, וקראה לסיום המלחמה: "ראש הממשלה, אנחנו דורשים ממך לממש את המתווה עליו חתמת עד סופו. דורשים לדעת מתי יחזור החטוף האחרון. כשנבטיח את השבת האחרון, נבטיח את השבתם של כולם. אסור לך להשאיר אף אחד מאחור".

"אני אתחיל לנשום רק כשכולם יחזרו" סיכמה.

איילת סמרנו, אמו של יונתן סמרנו, זעקה גם היא בכיכר החטופים במהלך העצרת: "אני רוצה את הבן שלי, הבן שלי לא חלק מפוליטיקה, הוא לא חייל על שולחן השח והוא לא כלי לניגוח, הוא הבן שלי והוא חבר יקר ואהוב של מאות ואלפי אנשים, וכולם רוצים אותו פה".

היא תיארה את 500 הימים שחלפו מאז חטיפתו כסיוט מתמשך, ודרשה לדעת: "מישהו יודע לומר לי אם יונתי שלי נושם? האם יונתי שלי חוזר? מתי הוא חוזר? איך הוא חוזר? תנו לי לספר לכם כמה הוא חסר. 21 שנים מחיי אני חייה את חייו של בני, יונתי התייעץ שיתף הצתחקק התבדח גם לפעמים התעצבן וכעס, יונתן מילא את חיינו בכל דקה בכל שנייה מהרגע שנולד ועד שנחטף, 500 ימים שאין לי את זה".

דניאל אלוני, ששוחררה מהשבי, בישרה כי גיסה דוד קוניו חי: "אני שמחה ונרגשת לבשר לכם שלאחרונה קיבלנו אות חיים דרך אחד החטופים ששוחרר באחת הפעימות, והוא סיפר שהוא היה עם דוד. דוד שלנו בחיים. הוא חי"

היא קראה לראש הממשלה: "האחריות להחזיר אותו בחיים מוטלת על כתפיך. דוד בחיים. נכון ללפני ימים ספורים! והאחריות להחזיר אותו בחיים מוטלת על כתפיך. לדוד אין זמן יותר לחכות. אתה חייב את זה לדוד, אתה חייב את זה לשרון אחותי, לאמה ויולי, אתה חייב את זה לכל עם ישראל".

היא תיארה את החיים בשבי כ"פחד מוות" ודרשה: "נקודת היציאה היחידה היא דלת המסוק שייקח את האחים והאחיות שלנו בחזרה הביתה. אין ולא תהיה נקודת יציאה אחרת!".