היית הרבה יותר מחסיד ויז'ניץ: שלמה קוק בטור פרידה מיוסי מרק

דווקא השבוע לא חסר על מה לכתוב. רציתי לכתוב על הדד-ליין (תרתי משמע) המדהים שנתן הנשיא טראמפ לנאצים בעזה. חשבתי לפרסם מונולוג של אמונה לסיכום הלחימה כפי ששמעתי מפיו של שר בכיר וחבר קבינט שאינו נמנה על ציבור שומרי המצוות.

אבל ברגע אחד, התוכניות נגנזו.

בצהרי יום שני, חברנו האהוב ר' יוסף יצחק (יוסי) מרק ז"ל החזיר את נשמתו הטהורה ליוצרה. חבר קרוב, שכן קרוב, עזב אותנו לאנחות בפתע פתאום. דום לב בגיל 41.

למחרת, בצהרי היום, תחת גשמי זלעפות, התאספנו, המוני ידידים ומכרים, בפתח בית המדרש 'קהל חסידים' בשכונה השקטה בפתח תקוה. בני משפחתו ביקשוני להספיד. לא פיללתי להספיד חבר בן גילי. אני מוותר בלבב שלם ובנפש חפצה על התואר המפוקפק 'מספיד'. שנזכה רק לשמוח ולשמח. ובכל זאת, אני בוחר לשתף, דברי פרידה בלב שותת דמעות יבשות, במטרת "והחי יתן אל ליבו".

"אַ מענטש טראַכט און ג-אָט לאַכט", אומר הפתגם היידישאי, ובתרגום לעברית: האדם מתכנן תוכניות, והיושב במרומים צוחק. 

אבל היום, בו ברגע בו החל כבוד הרב בהספדו המרטיט והשמים התחילו לזלוג דמעות, ניתן לומר פתגם שונה: האדם מתכנן תוכניות, והיושב במרומים בוכה. 

אין ספק שאבינו אב הרחמן בוכה – עם היתומים הרכים, עם ההורים השכולים, עם בני המשפחה וכל בני החבורה שניבדל לחיים טובים. 

יוסי חברי האהוב, 

לפני 13 שעות ו-30 דקות שאלתי אותך אם כבר הלכת לנחם את יעקב בישיץ, השכן של הוריך, היושב ל"ע שבעה על בן שני שנספה בתאונה. ברור היה לי שתהיה שם, כמו בכל מקום שאפשר לעשות טוב לאחרים. קיוויתי לנסוע יחד ולשוחח בדרך, אך הגבת: "הייתי כבר ביום חמישי" והוספת ארבע מילים: "היום זה היום האחרון"...

"היום זה היום האחרון", כך אמרת.

ניבאת ולא ידע מה ניבאת. או שידעת.

אתה, כמובן, התכוונת ליום האחרון לשבעה, אך שעות אחדות לאחר מכן התברר כי היה זה יומך האחרון בעלמא הדין. אתה עובר מהפרוזדור לטרקלין, מהעולם הזה לעולם שכולו טוב. אבל אנחנו כאן, בוכים, מתקשים לעכל את האבדה הכבדה.

יוסי. כך כולם קראו לך. 

אישית, אני מעדיף לקרוא לך כפי שקראתי לך בחייך, בשמך המלא, ר' יוסף יצחק. השם הזה הזכיר לי תמיד את הקשר החסידי העמוק שלך לשורשים שלך – לחצר הקודש ויז'ניץ. זו היתה מהותך. על קירות הבית שלך לא ניתן היה לפספס את תמונות אדמו"רי בית ויז'ניץ לצד לוחות שנה ומכתבי תודה של מוסדות ויז'ניץ להם הקפדת לתרום בכל מצב. 

לא פעם הלכנו יחד לטישים אצל האדמו"ר מוויז'ניץ שליט"א. עמדת על הפאראנצ'עס בדביקות, חגור בגארט'ל מעל החליפה הקצרה, כחסיד בפני רבו. בחנוכה האחרון, כששאלתי אותך איך היה בטיש, אמרת לי בטוב ליבך: "חשוב לי להגיד לך מראש, כדי שלא תצפה למשהו ותתאכזב... היה ממש עצוב. אתה זוכר שהרבי תמיד היה הולך באמירת המזמורים אחרי ההדלקה. תמיד היה 'מצב'. השנה הרבי לא מרגיש טוב. הוא יושב כל הזמן. וגם לא עברו ל'חנוכה געל'ט'. מתפללים שתהיה לו רפואה שלמה".

כשזקננו רבינו הבעל שם טוב הקדוש ראה בחזונו את היהודי המתפרנס בעמל כפיו ועובד את קונו בשדה באמצע יום עבודה, הוא ראה בעיני רוחו אותך, יוסף יצחק. אמנם האמצעים השתכללו: השדה הפך למשרד ממוזג והאיכר הפך להיות מנהל משרד ומנהל אירועים, אבל העיקרון הקדוש זהה. 

לא פעלת להגשמת העקרונות שלך רק כשהיה קל ונעים. גרת בפתח תקוה, אבל לא ויתרת על תפילה חסידית בוערת ביום הדין. בראש השנה צעדת לבני ברק, מרחק של למעלה משעה הליכה, בחום בלתי נסבל, רק כדי להתפלל במחיצת הרבי.

למען האמת, היית הרבה יותר מחסיד ויז'ניץ. היית חסיד אמיתי, כפי שמגדירו בעל חובות הלבבות: החסיד – אבלו בליבו וצהלתו על פניו. קיבלת ייסוריך באהבה, ייסורי גוף ונפש, אך מעולם לא התלוננת. בו בעת שהתמודדת בגאון עם סאת הייסורים שלך, היטית אוזן לשמוע צרות וייסורים של אחרים, כאילו אתה המאושר באדם. נשאת בעול עם הזולת. נתת את ליבך הגדול לכל אדם, והלב הזה קרס ביום חשוך. 

זכית להדר בעשיית חסד של אמת. עם המתים – כמה משפחות ליווית בשעתם הקשה בשנת המלחמה במסגרת מלאכת הקודש המורכבת שביצעת ברבנות הצבאית. עשית חסד של אמת גם עם החיים. התייצבת ראשון בכל מקום, לכל אדם, כמו ידעת בליבך פנימה שזמנך כאן מוגבל.

"בשעה שאדם נפטר מן העולם, הקב"ה אומר למלאכי השרת: צאו וראו מה הבריות אומרות עליו". אין ספק שאלפי אוהביך, חבריך ומכריך שפגשו בך בשנותיך הקצרות, יגידו כולם: "יוסי? הוא היה החבר הכי טוב שלי. ליוסי היה הלב הכי גדול בעולם". כי באמת, זו התחושה שכולם קיבלו ממך.

אפילו ארבעת ילדיך, ראו בך במובן מסוים חבר קרוב, החבר הכי קרוב. כמה אהבת אותם, כמה התמסרת לכל אחד ואחת מהם. איזה קשר קרוב היה לך עם אביך ר' מאיר יבדלחט"א. 

דודי ירד לגנו ללקוט שושנים, כך נוהגים לומר בהספדים על אנשים צעירים. אוי, כמה שזה נכון.

כבר אמרנו שלא עשית את מה שצריך לעשות רק כשהיה נוח. היית מעמודי התווך של שיעור דף היומי שזכינו לייסד יחד בביתו של ידידנו המופלא הרב אלי שופר. למרבה הצער, כל שיעור דף יומי, בעיקר בקרב קהילות ה'בעלי-בתים', מתמודד עם תופעת הפורשים ההולכת ומתרחבת ככל שמחזור הלימוד מתקדם.

אבל אתה, יוסף יצחק, לא ויתרת לעצמך. גם כשהיית סחוט אחרי יום עבודה, הקפדת להגיע. להתייצב הראשון. את ביתך החדש בחרת לחנוך, איך לא, בשיעור דף היומי, בשולחן ערוך במיטב מטעמי השבת. כמה שהיית מאושר מהקביעות הזו. בלילה האחרון לחייך, עוד התפלפלת בשיעור בריתחא דאורייתא בסוגייה הנלמדת סנהדרין נ"ו.

"הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹקֶיךָ". זוהי מהותך, יוסף יצחק.

אחד מבני החבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה. אנחנו דואגים גם מבלי שיגידו לנו שצריך לדאוג. מנסים לעכל. ייקח זמן, אבל שנותיך הקצרות מוכיחות שאין זמן וצריך ללכת בדרכיך הטובות. עלינו לייקר ולנצל כל רגע בעולם הזה, כי אין אדם יודע עיתו.

סליחה, יוסי. סליחה שלא נהגנו בך בכבוד הראוי. סליחה שחשבנו שתמיד תהיה כאן, ולא פיללנו בחלומות המסויטים שהמסע שלך יסתיים כל-כך מוקדם, כל-כך פתאומי.

אנא ה', אמור לצרותינו די.

הטור פורסם השבוע על ידי עורך 'בקהילה' שלמה קוק במגזין 'בקהילה'