הריקודים המוזרים שנכנסו לאחרונה בחתונות | טור דעה

יוחנן, תלמיד ישיבת "נחלת יחיאל" בשכונת קטמון בירושלים. שמו הטוב הולך לפניו - מהמצוינים בישיבה, בחור כהלכה, מתמיד עצום, לא מבטל רגע מזמנו. המגידי שיעורים משתעשעים עמו בלימוד, ותמיד נהנים לשמוע מיוחנן עוד סברא. מבוקר עד ערב רכון הוא מעל הסטנדר, שקוע בלימודו 'מיט א גישמאק', הוגה בש"ס ומפרשיו, מעיין בראשונים וגם באחרונים בסדרים, וחוטף עוד דף גמרא בין הסדרים. אחרון לרדת הוא לחדר האוכל וראשון להתייצב לסדרי הלימודים.

יוחנן הוא ה"שפיץ" בישיבה - רבים נושאים עיניהם ''מי תזכה ביוחנן?'', ''אין ספק שהוא שווה דירה'' מתלחששים חבריו לספסלי הישיבה, אם כי ליוחנן זה לא מעניין. אין לו שמץ של מושג בהבלי העולם הזה. כל כולו תורה, אין לו בעולמו אלא "אביי ורבא" ו"אמר רב פפא", והוא חוזר על כל סוגיה פעם אחר פעם. כל אב מייחל לבן כמותו וכל אם מתפללת: "הלוואי ובני יגדל כיוחנן".

אחד מיסודות ישיבת "נחלת יחיאל" היה "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים". לצד ההשקעה הגבוהה בלימוד העיון עם כל מפרשי חז"ל, היה עניין החסד דבר מרכזי ובולט. ככזה, הוקם ארגון החסד "שומרים הפקד" שמטרתו לשמור על חולים בבתי חולים ולשהות לצד קשישים בבתיהם. מדי לילה יצאו בחורים מטעם הישיבה אל בתיהם של משפחות מהשכונה ואל בתי החולים למחלקות המאושפזים על מנת להשגיח על יקיריהם המבוגרים, ולשהות לצד החולים, להקל עליהם ולו במעט.

מטבע הדברים, החלוקה הייתה באופן שוויוני: הבחורים שתורתם אומנותם נשארו בישיבה להתמיד בלימודם, ואחרים עשו משמרות במקומם. ההסדר היה מצוין לכולם, אך לא ליוחנן שלנו ה"מתמיד" - לצד שקידתו העצומה בתורה, היה מהפעילים הבולטים בארגון החסד. לדרישתו, שעות רבות בילה במחיצתם של זקני השכונה, ולן לא מעט לילות בשמירה על חולים.

הדבר נמשך תקופה ארוכה ללא עוררין. לאיש זה לא הפריע - "יוחנן הצדיק'ל, רוצה לעשות משמרות? שיהיה". עד אותו ליל שישי שובבי"ם, שהיה אחד מרגעי השיא של השנה ב'נחלת יחיאל'. שבועות התארגנו בישיבה לחמש שעות רצופות של לימוד. כבר ימים קודם הדביקו מודעות גדולות עם ציטוטים ממאמרי חז"ל וספרי חסידות על גודל השעה ולימוד שעות רצופות, ולצד החיזוק הרוחני, הייתה גם אווירה גשמית של התחדשות והתרעננות. מטעם הישיבה הוכנו שתייה חמה, עוגיות ביסקוויטים ורוגעלך'ים, אווירה של יום שכולו טוב ועוד יותר טוב. היה "מאצעב", כולם היו בעניין, לא היה אחד שלא הגיע, שלא היה נוכח בסדר זה.

רק יוחנן המתמיד שלנו - לא הגיע. קולו לא נשמע בהיכל, וצריך להבין: כשיוחנן בהיכל כולם יודעים זאת. אין אחד שיכול לפספס את קולו הייחודי והמתוק של יוחנן - המהדהד בין כותלי בית המדרש. הוא היה לומד בקול, מיט א געשמאק, מתבל בניגון עתיק, וכשהיה צריך להעמיק בסוגיה, היה מתנגן בקולו הערב, "תה-דה-תה-דם-דם, אוי אוי אוי, זאגט די גמרא ווייטער". אבל באותו ליל שישי כל זה לא נשמע. יוחנן לא הגיע - הוא בחר במשמרת אצל החולים והקשישים על פני חמש שעות רצופות.

אחד המחנכים לקח את הדבר לליבו ותהה בפני צוות הישיבה: "אולי משהו אינו כשורה עם יוחנן? אמנם הוא בחור טוב, אך גם לטוב יש גבול. אולי עובר עליו משהו, לא יכול להיות שיוחנן המתמיד שלנו ייעדר מחמש שעות רצופות, מי אם לא הוא?!" כשהתחקה אחר הסיבה, התגלתה האמת המפתיעה: יוחנן, שניחן בחוש מוזיקלי מפותח, גדל בבית שבו נאסרה האזנה לשירים חדשים - לא רק שירי נשים חלילה או שירים לועזיים היו אסורים לשמיעה, אלא אפילו ניגונים חסידיים בסגנון עכשווי נאסרו בתכלית האיסור.

מה עשה יוחנן? לקח על עצמו משמרות בבתי החולים, ובתי המבוגרים, שם מצא מפלט - שם יכול היה להאזין ולהתענג על המוזיקה ללא שום מגבלות וללא ביקורת.

העולם מתקדם בקצב מסחרר בכל העניינים ובכל המובנים, ועמו משתנים גם סגנונות המוזיקה והשירה. הציבור החרדי גם הוא כבר לא נשאר מאחור - מי פחות ומי יותר, ועוקב אחר ההתקדמות מי מקרוב ומי מרחוק, מי בדאגה ומי בשמחה. השיח על כך נשמע בכל פינה, ברחוב החרדי, בישיבות ובסמינרים, בפואדקאסטים, ובמגזינים, על פי רוב בנימה של ביקורת וחשש מצד המבוגרים כלפי הצעירים. "מה ילד יום?" הם שואלים בחשש, "ולאן הדור הזה הולך?" "מי ישמור על הצעירים?" גם כותב השורות נגע באחד הטורים בסוגיה הרגישה הזו.

אמת, לכאורה, המראות הם מראות קשים, ומעוררים שאלות מורכבות. במבט מהצד, הסצנה הזו של בחורים צעירים קופצים ורוקדים, רגליהם באוויר, ידיהם מורמות למעלה, פאותיהם מתנופפות ברוח, ולפעמים גם בתוספת קצת משקה - להגביר את השמחה - נראית מטרידה ומעוררת דאגה. אך האם זה באמת כפי שנדמה לנו? אולי הבעיה היא בנו? בעיני המבוגרים שגדלו על הטעם הישן, ופשוט קשה להם להתחבר לדור החדש. 

בואו נחזור שנים אחורה:

בעבר הרחוק, כדי להיחשף למוזיקה על כלל סגנונותיה, היה צריך לעשות מאמץ רב. לא בכל חתונה היו כלי זמר שונים ומשונים, ובירושלים בכלל נאסר השימוש בכלים בעקבות תקנת גדולי ירושלים שנתקבלה מדור דור, ולכן השתמשו רק בכלי ה'תוף' ולא בשום כלי זולתו. בית שמש, ביתר ושאר היישובים החרדיים עוד לא נראו באופק - הם היו בגדר חלום רחוק, משהו כמו רעיון של התיישבות ב'עזה' לבן גביר וסמוטריץ' בימינו. מי בכלל העלה בדעתו דבר כזה אז? אולי טראמפ של אותם ימים.

והמתופף? גם הוא לא היה מלומד, לא ידע שום דבר על מקצוע התיפוף - תווים לא הכיר, בית ספר למוזיקה לא ראה מימיו. כל מי שידע להכות - וניחן בכוח סבל להחזיק מקלות שעות ארוכות - היכה בתוף, ודפק בראש המסובים. עם הזמן, השתכללו והתרבו סוגי מערכות התופים, כלי ההקשה והמכשירים הקוליים, אך רוב שומרי המסורת בירושלים נשארו נאמנים לתקנות גדולי הדור - רק תופים, ותו לא.

מי שניסה באותם שנים להביא חידושים מוזיקליים נכנס מיד לחרם - ואני לא מדבר רק על רבי שלמה'לה קרליבך, 'פרחי' וכל היוצא באלה, אפילו זמרים חסידיים מצאו את עצמם מחוץ למחנה. וכדי לעורר את הלב הסתפקו במוזיקה יהודית מקורית - 'וטיהר רבי ישמעאל' של קוורטין, 'כל נדרי' של יוסל'ה רוזנבלט, ואחריו ניגונים באידיש של ר' יום טוב עהרליך.

ובכל זאת, גם אז היו לא מעט חובבי מוזיקה - אנשים שהתאפיינו בחוש שמיעה מעולה ומבינים בתחום, יודעים נגינה אמיתית מה היא, והתענגו על 'גיטער חזן'. ה"מודרנים" (אז כינו אותם 'שבאבניקים') שבהם, היו מתגנבים בחשאי לקונצרטים מבלי שאיש ידע על מעשיהם. אבל גם בתוך החומות של מאה שערים היו התארגנויות משותפות של האזנה לתקליטי חזנות על כוס בירה, סיגריה וגרעינים שחורים - הכל נעשה בשקט ובהצנע, רחוק מעיניהם הפקוחות של הקנאים.

זה היה פעם. כעת, בואו ונתבונן בצעיר שלנו: 

הבחור בא לרקוד, לשמוח בשמחת חתן וכלה. כשהמטרה היא שמחה טהורה - שמחה של מצווה, האם לא כל האמצעים כשרים? (כמובן, כל עוד זה בגדר התורה וההלכה). אולי צריך להסתכל בעין טובה יותר? נכון, היינו רוצים לחזור אחורה בזמן לפשטות ולתמימות של פעם, אבל האם באמת אפשרי הדבר? האם ניתן להחזיר את התקליט לאחור?

בוודאי שלא. לא, לא ניתן. ברוב המקרים הדור הצעיר לא יודע על מה המבוגרים מדברים. גם אם תנסה להסביר לו בטוב טעם - האסימון לא ייפול (אם בכלל יודע מה זה אסימון...). תנסה ללמד אותו את סגנונות הריקודים הישנים כמו הורה, דבקה, שורות ו'תחיית המתים טאנץ'. נדמה לי שתיתקל בשאלה ''מה זאת?" - ''מה הריקודים האלה לכם? לכם - ולא לו''.

התקנה הירושלמית נגד כלי שיר בשמחת נישואין גם היא כמעט ונשכחה, גם הציבור הירושלמי ממעט לחתן את צאצאיו בירושלים - רוב החתונות נערכות בבית שמש וביתר. ולמה? פשוט מאוד - החתן והכלה הצעירים דורשים מוזיקה, ונהוג לשאול את פי הנער והנערה ולפיהן קובעים את מיקום החתונה.

בעניין הזה ראוי לציין את מכון 'עתיקין', הפועל בשנים אחרונות בעולם המוזיקה, בארץ ובחו''ל, במטרה לתעד ולשמר הווי הנגינה היהודית האותנטית. המכון פועל במגוון דרכים למען יידעו דורות הבאים את המסורת המוסיקה כפי שקיבלוה מבית אבא, בין היתר בגליון שבועי. ובשבועות האחרונים אף יצא במהדורה מודפסת לטובת הציבור הרחב, לאחר שנים של פעילות בפורמט דיגיטלי בלבד.

ולאלו שיש להם ביקורת; על הטרנדים המוזיקליים החולפים הבאים חדשים לבקרים, על הריקודים מרוממי גוף ונפש איך נאמר? טיפה'לה מוזרים, שנכנסו למחוזותנו ולדבריהם גובלים בקלות ראש… ונניח שהם צודקים. אני בוודאי לא האיש לתת את הדעת על כך, אני יכול רק לצטט אמרה חסידית ידועה, מה שאומרים [נדמה לי] בשם רבי נחמן מברסלב - 'שלפעמים, אפילו שמחה שלא באה מהמקור הכי עליון עדיפה מעצבות'. אם הריקוד הזה עושה טוב, אפילו רק לבחור אחד, ולו לרגע מעלה לו חיוך על הפנים וטוב על הלב - מה לנו להלין?

השבוע פגשתי את יוחנן המתמיד. זוכרים? יוחנן מישיבת 'נחלת יחיאל' שהבריז מחמש שעות רצופות. היום הוא כבר לא 'יוחנן המתמיד' - "הרב יוחנן",  הוא משמש כר"מ בישיבה, כפי שחזו חבריו שיהיה. "נו, במבט לאחור? מה אתה אומר על אותו ליל שישי?" שאלתי בסקרנות. חיוך רחב עלה על פניו ואמר שאינו מתחרט לרגע, והוסיף שאצלו בישיבה הבחורים שוקדים על תלמודם שעות רצופות ואחר כך מתיישבים להתוועדות חסידית עם כלי נגינה עד אור הבוקר. "לא צריך להתגנב למשמרות אצל קשישים כדי לשמוע ניגונים חסידיים, אפשר גם וגם". 

אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַיהוָה..." - השירה והריקודים, על כל גווניהם, צריכים לבוא מעומק הלב, להיות אמיתיים כלפי שמיא - "אָשִׁירָה לַה'" - כל אחד בינו לבין קונו, מתוך שמחה פנימית - זה כל המבחן. יכולים לרקוד שעות לצלילי תופים, להסתובב במעגלי הליכה איטיים ומסורתיים, אבל בלי כוונה אמיתית זו לא תהיה שמחה טהורה. ומנגד, אפשר לצאת בריקודים "עדכניים" - ריקודים שאולי אינם מובנים לעיני המבוגרים, אך לאותם צעירים המרקדים זוהי שמחה בשלמות. כאן הכל טמון: 'לְךָ עָנוּ שִׁירָה בְּשִׂמְחָה רַבָּה וְאָמְרוּ כֻלָּם'. שנזכה לשירה אמיתית ושמחה טהורה.