אפרת ברזל: "לא רוצה להיות השוויגער הזו שמסדרים לכבודה את הבית"

זה התחיל מזה שהבת שלי התקשרה להגיד לי שיש להם סתימה באמבטיה ושאולי אני יודעת איך ומאיפה פותחים כדי לשחרר.

היא לא סתם התקשרה אליי. היא הרי יודעת שאני טובה בפתיחת סתימות, ושהיא פנתה אל האינסטלטורית הנכונה. שמעתי את הבעיה, אבחנתי את מקור הכאב, והצעתי לה שבמקום שאני אלמד שחיה בהתכתבות, היא באמת מורה נפלאה לשחיה, לא בהתכתבות, כן בבריכה, הצעתי, שבמקום ההדרכה הטלפונית שלי על איך לסובב ומאיפה לשלוף, שתעזוב את זה, ותוריד מעצמה את העול. אני כבר אבוא אחרי הצהריים ואפתור את הבעיה.

זה הרגיש לי קצת כמו בלילה ההוא בו נולדה הנכדה הבכורה שלי, שהיא בכלל מבת אחרת. הלידה התארחה כל כך הרבה זמן שכבר אמרתי לבתי מתוך יאוש בונה, "זוזי, תני לי לעשות את זה במקומך".

זה מעין רצון טוב, טהור ומגונן שלנו, שיהיה להם קל.

הראשונה לא נתנה לי ללדת במקומה,

השנייה כן אמרה שאני יכולה לבוא לפתוח בעצמי את הסתימה.

ובאתי.

ולא הצלחתי לשחרר את הניקוז. ובסוף, כצפוי, היינו צריכות לקרוא ליעקב האינסטלטור האמיתי. אבל תוך כדי הנסיון כן לשחרר שם את הסבך, ראיתי משהו ב-'רובה', החומר הלבן הזה שמפריד בין החרסינות, אצלם.

ושם זה התחיל. מה שראיתי. מה שהבנתי. מה שחייך לי, מה שעשה בי שמחה.

זכרתי שכשקנינו לזוג את הדירה הכל היה בה יפה כזה וחדש, לבן, בוהק  ואוורירי.

חדש באופן יחסי, לבית שלנו, שבו, למרות שחידשנו לא מזמן, 'הרובה' שלהם היתה רובה יותר צעירה.

יש שיח כזה נפוץ אצל סוג מסוים של ילדות מסודרות, שרואות את הבלגן אצל אמא שלהן ואומרות בשקט מסונן, "כשלי יהיה בית, זה יהיה אחרת".

זה לא שהן לא מייקרות אותנו, או לא מכבדות אותנו, הן הכי כן,

אבל יחד עם זאת, וזה מותר וכדאי, הן בונות את 'עקרת הבית' שהן יהיו, את ה'אמא' שהן ייצרו, עם תקוות למקצה שיפורים באזורים הנדרשים.

לא משנה שאחרי כך הן חוזרות ומשכפלות אותנו, אבל זה כבר לפרק אחר.

למה הייתה בי קצת 'שמחת רובה'?

כי פתאום ראיתי כשהתמקדתי בחקר הסתימה, שגם אצלם, בעבור הזמן, הרובה מתחיל להיות דומה בצבע לרובה שלנו. שהלבן הנוצץ החדש והבהיר, (ולא, עוד לא מצאתי שום חומר שהוכיח את עצמו כמלבין רובות), ראיתי שהלבן הבוהק שלהם מתנהג שם לפי חוקי הטבע, בדיוק כמו שהוא מתנהג אצלנו.

זו היתה ההתחלה.

לא אמרתי כלום.

כמה ימים אחר כך באתי לשמור בבית אחר של זוג אחר על הנכדה.

אמרתי שלום, ומה נשמע, ולאט לאט, עם התקדמות השעות במשמרת שלי, במבט מעוף הציפור, הבחנתי: בבלגן. ביום יום וחוסר הזמן הדופק על כולם, בערימות הכביסה המחכה, באיסופי פריטים שמצאו לעצמם חניה זמנית, נראה לי שאני ברורה.

שוב חייכתי לי.

נזכרתי באיך בעלי ואני עשינו אותו הדבר לאמא שלו. תמיד היינו מתלוננים לפניה שהמקרר שלהם, בבית ההורים, לא מספיק מקרר. שהשתייה, לא.

לא כמו בקיוסק בבן יהודה שטראסה. שהקולה, לא כמו שהיא יכולה. ואמא של בעלי, רק עכשיו אני מבינה, אולי קצת נעלבה. כי היא מבחינתה, רק רצתה שנהיה מרוצים. מהכל. מהאוכל, מהתנאים, מהקולה הקרה. וזה לא קרה. אז תמיד היא התנצלה באלף תירוצים שהיא הזמינה למקרר את המתקן, ושהוא אמר שזה כן בסדר, ושהוא לא יודע מה אנחנו רוצים. אימהות הן דבר משתדל מאוד, בכל הדורות.

ואז ההחלטתי שאני אומרת להם, לזוג, בקול רם:

"תקשיבו, עשיתם אותי מאושרת. אני מוכנה כל יום לבוא".

"מה?" הם שאלו, "למה? ממה את מאושרת כאן?"

"מהבלגן", הכרזתי.

"מאיך שזה נראה כאן. כי לפעמים לפני שאתם באים, אני בכזה לחץ לסדר ולעשות שהכל ייראה פיקס 'מעבדה', כי אני יודעת גם בדיוק איפה אני חזקה ואיפה אני חלשה. וזה שאצלכם, הטריים, המבטיחים, המתכננים חיים מאורגנים, זה שאצלכם גם נראה ככה, זה עושה לי נחת".

והם צחקו. ואני גם.

ובשבת שאחרי, כשהם באו אלינו שוב, סידרתי כרגיל בכל הכוחות, אבל תאמת? כבר השתדלתי פחות.

 נהנתי יותר.