אימה של רומי: "יש בה כעס, היה רגע שפחדה שתישאר שם לעד"

מירב לשם גונן, אימה של רומי גונן, ששוחררה משבי חמאס אחרי 471 ימים במסגרת עסקת החטופים, סיפרה בריאיון ל"חדשות 12" על האיחוד המרגש עם בתה - ועל החוויות מהשבי שחשפה בפני המשפחה.

מירב סיפרה על מצבה של רומי: "שלומה חזק, באמת היא ילדה... אני חושבת שהיא חזרה עוד יותר חזקה ממה שהיא הייתה, עוד יותר חדה, ובעיקר מכוונת לחיות באמת את החיים ובכמה שיותר שמחה". 

מירב סיפרה: "יש התמודדות. אנחנו עוד לא יודעים שום דבר. מהמעט ששמענו זה 99% דברים קשים, לא פשוטים לשמוע. היא אומנם מספרת אותם עם הרבה חן והרבה חיוך ואז זה מקליל אותם. והיא חזרה עם יד שלא טופלה כראוי, שהיא לא מתפקדת והיא תצטרך לעבור ניתוח מאוד מורכב, מאוד מסובך, מאוד ארוך. אני מאמינה גם ברופאים שלנו ובטח בילדה שלי, שהדבר הכי טוב ייצא מזה". 

מירב הוסיפה: "מראה הגוף מאוד מטעה. מצב פיזיולוגי שלה? חוץ מהיד. בגלל שהתזונה שם... לא רק שהתזונה היא מאוד מאוד לקויה, הם גם הורעבו, לא קיבלו אוכל לפעמים. או שהמחבלים שמרו לעצמם אוכל במקום לתת להם. היא איבדה משהו כמו עשרה קילו בשקלול. מסת שריר מאוד נמוכה היא חזרה, מאוד, והיא ילדה שכן הייתה פעילה מאוד קודם". 

על תקופת השבי של בתה סיפרה: "אי אפשר באמת להסביר את מה שהם עברו, את ההתעללות הנפשית. כשהיא עוד הייתה עם הפציעה הפתוחה, שבאו לתת לה משהו לחיטוי, כשהמחבלים יושבים וצוחקים כשהיא סובלת, כי לא נותנים משהו להרדמה". 

כשנשאלה "עד כמה אתם שואלים אותה?", השיבה: "אנחנו נוטים לא לשאול. מדי פעם אולי שאלה ככה שתזכיר שאכפת לנו ושאנחנו מתעניינים, אבל זה צריך להיות בקצב שלה, מה שהיא מוכנה, ברגע שהיא מוכנה. היא צריכה להיות חזקה מספיק כדי להסכים לשתף מה שהיא תרצה. וכמו שאמרתי, הרבה פעמים היא מספרת דברים מתוך מקום של הקללה, וזה דברים שהם מאוד... מאוד מטלטלים, מאוד לא פשוטים להקשיב להם". 

מירב חשפה שרומי סיפרה למשפחתה על השבעה באוקטובר: "הם דהרו עם הרכב בשטח עם בן שמעוני ז"ל, אחד המסוקים... היא שאלה האם הפעילו נוהל חניבעל, איפה הפעילו. כי היא ראתה את המסוקים של חיל האוויר. היא שאלה האם בתוך המסיבה ירו על אנשים, זה שאלות מאוד לגיטימיות. והיא אמרה שאחד המסוקים ירד מאוד מאוד נמוך כדי לראות, וכשהוא ראה שאלה ישראלים, אז הוא המשיך הלאה". 

מירב חשפה כי רומי יודעת ערבית: "היא יודעת ערבית, היא יודעת לקרוא ערבית, וזה כדי לשרוד וכדי להבין מה קורה, כי המעט שאפשר היה לראות בתקשורת זה היה בדרך כלל אל ג'זירה. ואז צריך להבין מה רואים, איזה דברים עולים משם. חיזק אותם שהם ראו שנלחמים עליהם, חיזק אותם". 

"רוב הזמן היא הייתה עם אמילי והן פשוט שמרו אחת על השפיות של השנייה. כל מיני משחקי מחשבה, כל מיני ניסיון לזכור פרטים של כל התקופה הזאת, ממש לתרגל את המוח. האמת אני מסתכלת על זה ואני באמת בהערצה ברמה מסוימת. שתי בחורות צעירות שקלטו איך הן שומרות על השפיות שלהן. וזה גם היתרון שהן היו ביחד, כי אנשים שהיו לבד המצב שלהם... או עדיין לבד, יש שם אנשים שעדיין לבד. המצב שלהם הרבה יותר קשה", הוסיפה. 

כשנשאלה "מה היה להם הכי קשה שם?", השיבה: "מכל הקשיים של מחסור באוכל, וכמובן שבי ואין חופש. אני חושבת שהיה רגע אחד מסוים שהם פחדו שהם יישארו שם לעד. זה היה רגע מצמית, שישאירו אותם שם. זה אוכלוסייה ששונאת יהודים והפחד הזה שלא יוציאו אותם". 

על היחס של בתה למחדל סיפרה: "היא כועסת מאוד על הרבה מאוד דברים. יש לה על זה ש-7 באוקטובר קרה, על זה שכל כך הרבה זמן, אבל היא בוחרת היום, קודם כול, לתעל את הדברים למקום טוב, למקום של איך חיים יותר טוב".