גן עדן של שוטים: ליברמן בגד בימין ובחרדים

"בשביל מה היה צריך את זה?"; אין אזרח שלא שואל זאת את עצמו לאור ההכרעה התמוהה לצאת לבחירות חוזרות - כחודש בלבד לאחר שהכנסת נבחרה מחדש.

אבל לשערורייה הזאת יש כתובת אחת: אביגדור ליברמן. או אם לדייק: ליברמן ותחושת הנקם. לא חוק הגיוס היה בעוכריו של האיש, כי אם בנימין נתניהו. הא ותו לא. תאוות השליטה, הנקם והאגו גברו על השכל הישר והבריא. לא לחינם אמרו חז"ל: "הקנאה והתאווה והכבוד - מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד, כ"א).

לאורך הקמפיין הוא חזר ואמר שאין לו בעיה עם החרדים, יש לו בעיה עם "ההנהגה" הפוליטית החרדית. אבל דיבורים לחוד ומציאות לחוד; מסתבר שהייתה לו בעיה עם שניהם.

ליברמן דהר כל הדרך לנקמה. גם כשההנהגה החרדית הייתה סופר פרגמטית ומתחשבת והציעה לו פשרה מרחיקת לכת בדמות הסכמה לעמידה ביעדים - ליברמן, בעל מפלגה מצומקת של חמישה מנדטים, שקיבל עד חצי מלכות מההנהגה החרדית בת שישה עשר המנדטים - לא כרע ולא השתחווה.

אבל לא רק את ההנהגה החרדית הוא ביזה; ליברמן השתמש בציבור החרדי כולו כפיונים על לוח השחמט שלו בשידור חי; הכל על מנת להסתיר את המניע האמתי שעומד מאחורי המהלך השערורייתי - נקמה בנתניהו והשפלה פומבית.

ליברמן גילה את פרצופו האמתי: הוא בגד באמון החרדים שתמכו במועמדו משה ליאון לראשות העיר ירושלים; בגד באמון הימין כשהביא להפלת הממשלה עוד לפני שקמה; בגד באמון בוחריו כשהבטיח שימליץ על נתניהו - והחזיק מדינה שלימה כבת ערובה לגחמותיו ולפעולות הנקם.

זמן קצר לפני שפקע המועד הסופי להרכבת הממשלה, נשאל ליברמן במסדרונות הכנסת מה שלומו, והשיב: ״גן עדן״. אכן, גן עדן של שוטים. 

בשולי הדברים: כ-12 שעות לפני הבחירות האחרונות, ישבתי עם נתניהו בלשכתו שבבלפור - ושאלה הייתה בפי: "כבוד ראש הממשלה, האם אתה לא חושש שהקמפיין האגרסיבי של הליכוד ידמם מנדטים לימין?". "מה פתאום?" ענה רה"מ בביטחון השמור רק לו.

את הסוף כולנו יודעים. בנט - האיש שיכל להציל אותו מבחירות חוזרות - נמחק. ובדיעבד, נאום הניצחון של נתניהו "הקוסם" בגני התערוכה - הפך למגוחך יותר מנאום הניצחון של גנץ.

אולי פעם הבאה כדאי להיות פחות זחוח.